יואב לבנהאני חושב שכמעט כל הורה היום שואל את עצמו את השאלה הזו, וגם אצלי היא אחד מהדברים שהכי מטרידים אותי לאחרונה בהקשר לאוהדי שלנו, מתוק מטורף בן שלוש וחצי עם עקשנות והתמרדות שלא ידעתי שיש בכלל בעולם עד שהוא נולד.
כמעט כל ההורים היום היינו פעם ילדים שעשינו את מה שאמרו לנו – כי ככה כולם עשו, וצייתנו ל'מה שצריך' כי כולם צייתו (ומי שלא ציית, נחשב לאווטסיידר, ומי רוצה להיות כזה), כי חששנו מהתגובה של ההורים שלנו אם נעמוד על הרצון שלנו.
אני זוכר את עצמי נוסע עם אבא שלי ואחי לקנות נעלי ספורט חדשות באשקלון (פעם ראשונה בחיים שזה קרה לי, בערך בכיתה ד'), ולא מעז להגיד לו אלו נעליים אני רוצה. הוא הצביע על כל מיני סוגים של 'המגפר', ואני רציתי נעלי 'גלי' חדשות, כמו של השחקנים של מכבי תל אביב שהערצתי – אבל לא העזתי להגיד שזה מה שאני רוצה. לא חשבתי שהרצון שלי רלוונטי, ולמדתי להחניק אותו עמוק עמוק בפנים ולהיות ילד טוב ולעשות את מה שצריך כי ככה יאהבו אותי. וזה מה שקרה, הייתי ילד סופר-טוב, כולם אהבו אותי, הייתי מאד ממוקד ברצונות של אחרים אבל בדרך איבדתי קשר עם הרצונות שלי (ולקח לי 30 שנה לחזור למצוא אותם ולהתחיל לדבר אותם ולבקש בקשות שקשורות בהם).
ועכשיו מה? עם חוויית החיים הזו אני עומד מול אוהדי הקטן, בכל פעם שאני אומר לו 'לא' ושם לו גבול ולא מסכים שנלך היום למרכול כי היום זה לא 'יום מרכול'. והוא מתעקש, ובוכה, ומתבצר בעמדתו ולא מוכן לזוז, צועק את הרצון שלו ולא מוכן לוותר עליו – ואני רואה למולי דוגמה חיה לכל מה שאני לא הייתי ואני אומר לעצמי, וואו.. איזה מדהים. הוא מחובר לרצונות שלו, הוא מבטא אותם, הוא לא מכפיף את עצמו אליי רק בגלל שאני מבוגר וגבוה יותר. הוא מחובר לרצון שלו ולא מוותר עליו בגלל ש'צריך' או בגלל שמישהו מבוגר יותר חושב אחרת. וברור לי שאני רוצה לשמור על זה אצלו, שלא יאבד את זה כמוני, אבל גם ברור לי שיש פעמים שאני חייב לשים גבולות. אז איך עושים את זה?
דבר ראשון אומרים לעצמנו כהורים מה חשוב לנו: חשוב לנו שהילדים שלנו יישמרו על חיבור לרצונות שלהם ויבטאו אותם גם אם אחרים סביבם חושבים אחרת, וחשוב לנו לפעמים כהורים לשים גבולות ולהגיד 'לא' כדי לשמור על צרכים שלנו ושל הילדים. הדרך היחידה שאני מכיר שבה אפשר לעשות את זה היא כשאנחנו אומרים 'לא' ושמים את הגבול ולא מסכימים ללכת גם היום למרכול לקנות גלידה, אנחנו גם מדברים עם הרצונות של הילד שלנו. אנחנו נותנים מקום בשיחה למה שחשוב לו מתחת לבקשה שלו ללכת למרכול: שיהיה לו כייף ממשהו מתוק? שיוכל להנות ממה שהוא אוהב? שיוכל לבחור בעצמו?
לדבר עם הרצונות של הילד שלנו זה אומר להתייחס אליהם במילים, וזה לא אומר בהכרח שנסכים לכל מה שהוא מבקש – כי גם מאחורי ה'לא' שלנו יש דברים שחשובים לנו, וגם לרצונות שלנו צריך שיהיה מקום ביחסים (אנחנו זוכרים את הילדות שלנו). אבא שלי בסוף הצביע על נעלי ה'גלי' שכל כך רציתי, והצלחתי איכשהו להנהן 'כן' חרישית, ובגלל שהוא תמיד היה כזה נדיב ומפרגן, ובגלל שהוא היה יכול להרשות לעצמו, הוא קנה לנו אותן. אבל אם הוא היה בוחר להגיד לי 'לא', הייתי שמח שהוא היה מתייחס לרצון שלי ולאכזבה מכך שלא אקבל אותן. כי אם כמה שה'גלי' האלה היו אחד הדברים הכי משמחים שקרו לי בילדות, ההתרגשות מהן עברה אחרי שבועיים בערך. והחיבור עם אבא שלי הוא משהו שמלווה את החיים שלי כבר 44 שנים.
למרכז ידע בנושא 'גבולות בדרך מקרבת' - לחצו כאן
