איך הילדים התחילו לעזור בבית – מתכון מפתיע

אתחיל מהסוף – הילדים שלי התחילו לעזור בבית.
הם חותכים סלט טעים במיוחד לארוחת שבת משפחתית בבוקר,
מטגנים שניצלים או מכינים לי ביצת עין כשאני עובדת בערב ולא מספיקה לאכול,
מדי פעם הם גם מפנים את המדיח או מקפלים כביסה,
והם עוזרים זה לזה לעשות סדר בחדר או דברים דומים.

בעצם אף פעם לא באתי אליהם בדרישה לעזור בבית.
הם לא קיבלו מטלות ולא היו להם חובות.
רציתי, ואני עדיין רוצה, לאפשר להם חופש. 
אז איך זה בכל זאת קרה?
מה הפטנט?

למעשה זה לא רק פטנט אחד. 

הכול התחיל בזה שדיברתי.

הצעתי להם לעזור ובכל פעם שסירבו – 
לא נעלבתי, לא אמרתי שלא מעניין אותם כלום,
לא דרשתי, ובמקום לשפוט אותם כ'לא בסדר',
חגגתי כל 'לא' שהם אמרו לי כי ידעתי שהם מחוברים 
למה שחשוב להם וזה, כאמא, אחד הדברים שהכי חשובים לי בשבילם.

וגם הבנתי שהם עוד לא ממש מחוברים למה שחשוב לי.

ילדים לא מכירים את הצרכים שלנו ההורים
בתמיכה, בעזרה, בהתחשבות ושותפות.
הם לא רואים אותם.
ולכן חשוב כל כך להנכיח אותם
ולבטא אותם באופן שהם יוכלו לשמוע ולהבין.

אז הצעד שעשיתי היה להתחיל לדבר על זה.
סיפרתי להם כמה צרכים זה ימלא לי –
כמה שמחה ותחושת שותפות זה ייתן לי –
אם הם יעזרו לי. 
אפילו רק לפנות צלחות מהשולחן,
או לקפל מגבות.
דיברתי בחיוך ונועם. שוב ושוב,
ללא ציפיה. רק הנכחתי את הצרכים שלי.

זרקתי עוד משפט, ועוד אחד.
פעם בבוקר, פעם בערב, ושבוע אחר כך בצהריים.

בנוסף, יום אחד הרשיתי להם לא ללכת לישון 
(צ'ופר רציני עבורם), ולהישאר איתי (חגיגה!) 
לראות מה אני עושה כל ערב 
אחרי שאני אומרת להם לילה טוב, 
מכסה ומסבירה שאני כבר רוצה ללכת 
כי יש לי הרבה סדר לעשות
ואני רוצה גם קצת זמן לעצמי.

באותו יום הם ישבו ליד שולחן האוכל וראו 
איך אני מפנה את הכלים, 
מנקה את כל הכתמים והפירורים מהשולחן,
מפנה את המדיח, ממלאת את המדיח, 
שוטפת ביד את הסירים שלא נכנסו 
ואת כלי הפלסטיק שהם אוהבים.
מנקה את הכיור והגז,
מקפלת כביסה, מורידה, תולה, 
מסדרת את הסלון וכך הלאה.

זה לקח הרבהההה זמן.
הם ראו. והבינו משהו.

גם אם עדיין לא השתנה דבר,
גם עשיתי להם כיף,
וגם הנכחתי את הצרכים שלי – 
בדרך שיש להם יותר אפשרות להבין ולהתחבר
לסיבה שאני מבקשת עזרה, התחשבות ושותפות.

ואז הגיע החלק השני.

בשבת שלאחר מכן, הצעתי להם לשחק בסטודנטים 
(משחק דמיון שהם המציאו מאז שדודה שלהם נרשמה לאוניברסיטה).
במשחק הזה, אנחנו שותפים לדירה, שנמצאת בחדר הילדים,
ונוסעים כל יום דמיוני במשחק ללימודים ואחר כך לעבודה, שנמצאת במטבח.
אנחנו עובדים במסעדה ובמכבסה. 

ונכון שזה לא מפתיע – שכשזה משחק זה ממש כיף:
יום אחד מקפלים כביסה, יום שני תולים כביסה, 
למחרת במסעדה אמא הלקוחה והם עושים לה קפה וכריך,
אולי גם ביצה או משהו טעים לעובדות…
לסיום היום מפנים מדיח, ממלאים מדיח.

יחד, עשינו רק מה שהם רוצים,
ורק כמה שהם רוצים,
עם הרבה עזרה והדרכה.

וזה נמשך. אני מדברת על הצרכים,
ואנחנו משחקים בסטודנטים.
תוך כדי משחק, הם לומדים מה עושים בבית, ואיך.
שומעים ורואים מה הצרכים שלנו המבוגרים שמטפלים בהם.

ואז זה קרה.

זה היה בסוף החופש הגדול בשנה שעברה.
אמצע אוגוסט. 
לנו ההורים היתה ממש הרבה עבודה.
אבא ואמא עובדים שעות וממש משעמם להם…
כל כך משעמם להם
שהם החליטו להתחיל לבשל בעצמם.
שהם התחילו פה ושם לפנות מדיח או לקפל כביסה.
ובכל פעם זו כזו חגיגה בשבילי, כזה פינוק.
תחושת שותפות שמרחיבה את הלב.
גאווה על העצמאות שלהם והיכולות החדשות.

וכל משוב חיובי כזה שהם שומעים ממני מחזק את ההתנהגות שלהם יותר –
הרבה יותר מכל דרישה, ביקורת או גערה.

אז מה בעצם היה כאן? שלושה דברים:

א. הבנה, הכרה והתחשבות בצרכים של הילדים 
(בחופש, משחק והנאה, כולל מדי פעם, בניגוד לכללים, 
להשאר ערים וקרובים לאמא עד מאוחר).

ב. הבנה שילדים לא יודעים ולא מחוברים למה שחשוב להורים שלהם,
ותקשורת בהירה ונטולת ציפיות של מה שחשוב להורים
(עד כמה מילוי צרכים כגון שותפות, עזרה ותמיכה מרחיב לנו את הלב).

ג. התנסות בכיף, במשחק והנאה, שעבורם הם זמן איכות מהנה עם ההורים, 
ובשבילנו הוא מאפשר כניסה רכה שלהם לעולם המטלות הביתי.

כל זה ביחד – יצר תבשיל טעים ונעים לחיך של כולנו.

מעניין אתכם לשמוע עוד על השיטה שבזכותה אנחנו מגיעים לתוצאות כאלה?
איך מתקשרים את הצרכים שלנו עם הילדים באופן שירצו להקשיב?
איך מגיעים לשיתוף פעולה של הילדים מתוך רצון ובחירה –
בלי שנצטרך לבוא בטענות, להרים את הקול ולהשתמש בתנאים?

אם כן, אתם מוזמנים לצפות בהדרכת מבוא על תקשורת מקרבת,
שתתן לכם רקע על הגישה וכלים להתחלת יישום בבית שלכם – 
לצפיה בהדרכה לחצו כאן: 

> הדרכת מבוא בתקשורת מקרבת <

לסיום נגיד שגם זה, כמו כמעט כל דבר בהורות,
בסופו של דבר מאד קשור בנו ההורים.

הרבה הורים מספרים לנו בתסכול כמה הם משוועים לעזרה
ואיזו הרגשה טובה הייתה להם אם הילדים היו עושים בשביל הבית, 
אפילו רק דבר קטן,
כמו הורדת הזבל או פינוי הצלחות מהשולחן. 

הוא תקוע באקס-בוקס, הם מספרים לנו. לא מעניין אותו שום דבר.
איך זה שהוא לא רואה אותי בכלל, הם שואלים,
ולפעמים אומרים, בכנות ראויה להערכה, באמת לא לזה ציפיתי.
זה כואב להרגיש שאנחנו עובדים כמו חמורים בשבילו כל היום והוא לא נוקף אצבע
ועוד יותר כואב כשעולים בנו שיפוטים כאלה לא נעימים על הילדים שלנו
שהם לא בסדר, ושלא איכפת להם מכלום.
אז מה עושים עם זה? ובעיקר איך משנים?

יש דרך מעשית להשיג שיתוף פעולה של הילדים,
גם בנושא הזה וגם בכל תחום אחר בחיי היומיום של משפחה,
שאיתה הרבה דברים בבית הופכים להיות הרבה יותר קלים ומהנים,
והכי כייף – שזה לא מצריך מאיתנו ההורים להשתמש בכח, באיומים ועונשים.

בהדרכת המבוא אנחנו מדברים באופן מפורט בדיוק על זה, 
ומדגימים איך עובדים עם הדרך הזו המקרבת.

> לצפיה בהדרכת המבוא בתקשורת מקרבת לחצו כאן <

להתראות,
גליה, יואב ויעל
וצוות הבית להורות מקרבת