איך לטפל בדרך מקרבת באתגרים בבית מבלי לכעוס ולצעוק על הילדים

'אני עכשיו במחשב!!!
תחזיר לי את הכדור!!!
זה שלי!!!
גלידה! אני – רוצה – גלי – דה !!!

שיא החופש והחום
הילדים בבית –

אלו השבועיים שבהם הכי קשה לנו כבר להכיל 
את המריבות בין האחים 
ואת כל הבקשות האינסופיות שמופנות אלינו.

יכול להיות שכבר הגענו אל הקצה
ואנחנו שומעים את עצמנו קצרי רוח
חסרי סבלנות וצועקים יחסית הרבה על הילדים –
לא מרוצים מזה אבל גם לא ממש מצליחים לעשות אחרת.

מה עושים במצב כזה?
איך מחזירים את הסבלנות ויכולת ההכלה שלנו
ופותרים בדרך מקרבת מריבות וקונפליקטים בבית
מבלי לצאת מכלינו ו'לצאת' על הילדים?

בשלב הזה של החופש, ברגע שמתחיל איזה עניין בבית,
עוד לפני שאנחנו חושבים – כבר הגוף שלנו מתכווץ
אין לנו טיפת יכולת להכיל צעקות, הצקות וריבים –
ומכאן התגובה האוטומטית כבר מפעילה אותנו.

הדבר הראשון בדרך אל הפתרון הוא לשנות
3 דפוסי חשיבה שאנחנו מחזיקים בראש באופן לא מודע –
שגורמים לנו להגיב בקוצר רוח ובכעס ולהסתבך בקונפליקטים שלא לצורך.

הנה 3 דפוסי החשיבה:

1. המחשבה שמצב בלי פתרון הוא בעיה שצריך לפתור ברגע זה
(במילים אחרות – שזה מצב חירום).
מצבים של רצונות מנוגדים בלי פתרונות מלחיצים אותנו.
הרבה פעמים מתלווים אליהם גם בכי וצעקות של הילדים
שנורא קשה לנו להכיל (טוב, קיץ) ומקשים עלינו לחשוב בבהירות. 

המחשבה שתיטיב איתנו יותר היא שמצבים בלי פתרון הם לגיטימיים
ויכולים להימשך ואף להביא לדברים טובים בסופם – רק צריך קצת לחכות. 

בפועל זה אומר לנשום, לנסות להיות מחוברים ומכילים יותר
גם במצבים שכרגע אין לנו פתרון בשבילם –
לברר מה חשוב לילדים ולהשמיע את מה שחשוב לנו
ולהמשיך לחפש יחד פתרון (תכף אנחנו מדגישים את הנקודה הזו של יחד).

2. דפוס החשיבה השני:
המחשבה שאנחנו (ההורים) הם אלו שחייבים לספק את הפתרון.
מכל מיני סיבות אנחנו יכולים להחזיק מחשבה
שאלו אנחנו ההורים שתמיד חייבים למצוא פתרונות למצבים מאתגרים.
ומכיוון שלא תמיד יש לנו פתרונות, אנחנו נוטים להילחץ במצבים האלה.

המחשבה שתיטיב איתנו בעניין הזה היא שהאחריות
למצוא פתרון למצב של רצונות מנוגדים היא לא רק שלנו.

אם האחים רבים על המחשב או על מי יישב איפה באוטו,
זו לא רק בעיה שלנו, זו גם בעיה שלהם.
ואם הילד שלנו רוצה שנקנה לו משהו שאנחנו לא רוצים לקנות כרגע,
זו לא רק בעיה שלנו, זו גם בעיה שלו.
אנחנו לא אומרים כאן שהפתרון הוא להסיר אחריות –
כי הילדים שלנו צריכים את העזרה שלנו בניהול מצבים כאלה.
אנחנו אומרים שחשוב שהם יהיו מעורבים בחשיבה על פתרונות –
והפתרונות לא חייבים לבוא רק מאיתנו – ואפשר גם להגיד להם את זה:

בואו נחשוב יחד על פתרון, כי לי אין כרגע.
יש לך רעיון לאיך יתמלא גם מה שחשוב לך וגם מה שחשוב לי (או לאח שלך)?

3. דפוס החשיבה השלישי:
המחשבה שכשמופנה אלינו רצון של הילדים – אנחנו חייבים לענות מיד אם 'כן' או אם 'לא'.

ברוח הימים האלה של החופש, רצונות כאלו יכולים להיות: פיצה, באולינג, שחבר יבוא לישון אצלי.
כשאנחנו שומעים בקשות כאלו, מתעורר בנו הרגל שצרוב בנו שלפיו אנחנו חייבים לענות מיד – 
אולי מאז ימי ביה"ס המוקדמים כשהמורה פנתה אלינו בשאלה והרגשנו לחץ
שאנחנו חייבים להגיד מיד את התשובה הנכונה.

מחשבה שתיטיב איתנו יותר היא שמותר לנו לקחת רגע זמן לעצמנו
כדי לבחון ולהרגיש בתוכנו מה נכון לנו ולילד שלנו לעכשיו.
בפועל זה אומר להגיד לילד שהקשבנו והבנו מה הוא רוצה
ושאנחנו צריכים רגע זמן (דקות, שעות או ימים, תלוי בנושא)
כדי לבדוק את זה בתוכנו ואחרי זה נשיב לו –

מותר לנו לקחת רגע זמן כדי לחשוב ולהחליט,
לא חייבים להשיב מיד.

וגם אם ילדים מגלים בשלב הזה חוסר סבלנות,
אפשר להיות אמפתיים אליהם (ולהגיד להם למשל: קשה לך נורא להתאפק?)
ועדיין לקחת לעצמנו את הזמן הדרוש להחלטה שנהיה שלמים איתה.

אז מה לעשות מכאן:

בפעם הבאה שאתם נתקלים במצב מאתגר בבית –
נסו לנשום לתוך עצמכם את שלושת דפוסי החשיבה החדשים –

זה יעזור לכם לנהל את המצב המאתגר הבא
בהרבה יותר יעילות, שקט נפשי וחיבור לילדים
(אתם תראו שתרגישו שינוי כבר באתגר הבא).

ואם אתם מחפשים דרך לשנות התנהגויות מאתגרות שחוזרות על עצמן אצל הילדים שלכם-והדרכים שאתם משתמשים בהן עכשיו לא עובדות לכם- מזמינים אתכם ללמוד איתנו.

נשמח לפגוש אתכם!

שיהיה המשך קיץ נעים
יואב (יעל וגליה)
וצוות הבית להורות מקרבת