איך התמודדתי עם ילד שמתעקש ולא מוכן לשמוע 'לא'

עד לפני כמה שנים
חשבתי שאני יודע מה זה
ילד שמתעקש ולא מוכן לשמוע 'לא',

אבל אז נולד אוהדי,
ילד מהמם ובלונדיני (מאיפה ???… סתם, גם אני הייתי כזה),

ילד מלא כריזמה,
מפוצץ אנרגיה, מלא כח (גם פיזי),
שרוצה שדברים יקרו – עכשיו!
(גם אם אין שום דרך שהם יקרו עכשיו)
ושרוצה את מה שאין ולא שום דבר ממה שיש,

ילד שלא היה מוכן לשמוע 'לא'
וכשלא קיבל את מה שהוא רוצה
היה עובר מבלי למצמץ להרביץ,
לבעוט לנו ברגליים,
לזרוק דברים מהשולחן,
לשבת על המדרכה בשביתה ולבכות בלי להפסיק
כי לא הסכמנו לקנות לו גלידה,

בקיצור,
כשאוהדי נולד הבנתי מה זה ילד שמתעקש,
שמתנגד, משתטח, צורח ומרביץ
בכל פעם ששומע 'לא'.

ולזה אף אחד לא הכין אותי,
וגם לא יכולתי להתייעץ עם ההורים שלי
כי אני, כמו האחים שלי,
הייתי ילד טוב שעשה את מה שאמרו לו לעשות.

היום ברור לי שאם לא היתה לי הדרך המקרבת,
צרחות, עונשים ושימוש בכח,
היו כנראה חלק גדול מתוך היחסים שלי איתו.
כי התסכול יכול להיות אינסופי עם ילדים כאלה,
שאירוע רודף אירוע ויכולת ההכלה בפנים כבר לא קיימת.

אבל למזלי היתה לי דרך,
והיתה לי את גליה כשותפה לדרך הזו,
ובדרך מקרבת, מבלי להפעיל עליו כח
ומבלי להשתמש בכלל בלשלול ממנו דברים, בסנקציות ובעונשים,
95% מההתנהגויות שכתבתי כאן למעלה נעלמו
(יחד עם זה שהטמפרמנט החזק נשאר כי זה חלק ממי שהוא).

וזה לא עבר 'כי הוא גדל' והתבגר ודברים פשוט הסתדרו.
ניסיון הליווי שלנו של משפחות מראה שדברים לא פשוט 'עוברים',
להפך, הם מחריפים ומקצינים ככל שהילדים גדלים.

זה עבר כי טיפלנו בזה בעקביות בדרך מקרבת,
שהיא אגב לא 'לדבר יפה' ולהגיד לו 'חמודי,
היום לא קונים גלידה, אני מבין שאתה כועס' –

הדרך המקרבת היא מובנית, מפורטת ועמוקה
ולרוב צריך ללמוד להשתמש בה,
כי שוב, רובנו לא חווינו ממנה כלפינו כילדים.

את הדרך המלאה בה פעלנו גליה ואני עם אוהדי
אנחנו מלמדים במגוון פעילויות, קורסים והדרכות
כאן בבית להורות מקרבת.

אם יש לכם ילד או ילדה כאלו בבית,
ממליץ לא להסתפק רק בטיפ הראשוני (והחשוב) שנמצא כאן למטה
ולבוא ללמוד איתנו את הכלים החשובים של תקשורת מקרבת
כדי שתוכלו להשתמש בהם עם הילד שלכם בבית

הטיפ הראשון שאני רוצה לתת להורים
עם ילד או ילדה כאלה בבית
(אני אומר כבר מראש שזה לא כל מה שצריך,
אבל זו ההתחלה שבלעדיה שום דבר לא יעזור לדעתי):
הוא לעצור לרגע את שטף היומיום,
לקחת נשימה ולהגיד לעצמנו:

יכול להיות שהוא לא עושה את זה בכוונה.
יכול להיות שכל ההתעקשויות שלו,
הכעסים, ההרבצות, כשהוא זורק דברים –
יכול להיות שבאמת אין לו אפשרות לעשות אחרת,
ושהוא פשוט במצוקה,
כי הוא לא יודע מה לעשות עם כל התסכול שמצטבר לו בגוף
כשהוא נורא נורא רוצה משהו – ולא מקבל.

ילדים היום הם לא כמו הילדים שאנחנו ברובנו היינו.
רובנו ויתרנו על הרצונות שלנו
ואפילו לא חשבנו שזה לגיטימי לבטא אותם,
כי לא חיינו בחברה שמאד התעניינה בהם (וגם לרוב לא ידעה איך).

הילדים היום הרבה יותר מחוברים לרצונות שלהם (וזה טוב),
הם לא חושבים שבגלל שהם קטנים יותר בגוף
או נולדו 30 שנה אחרינו
זה אומר שהם צריכים לוותר על מה שחשוב להם,

וברגעים שאנחנו אומרים להם 'לא'
הם חווים תסכול עצום בגוף שאין להם מושג מה לעשות איתו –
אותו תסכול שמביא אותם להרביץ, לצעוק,
לשבות, לקחת בכח, לקלל ולזרוק דברים.

אז האם זה אומר שאנחנו צריכים מעכשיו
להסכים שהילד שלנו יתנהג בדרכים האלו?

לא, ממש לא.

תפקידנו ללמד אותו לאמץ התנהגויות
שטובות לו ושמכבדות אחרים לידו.

אבל אם אנחנו מבינים שהוא באמת במצוקה
ולא יודע מה לעשות עם התסכול שלו,
זה יכול לעזור לנו פחות להתכווץ ולהיסגר ולהפעיל כלפיו כח
ובמקום זה לשמש לו 'מורי דרך'
שמלמדים אותו בין היתר מה לעשות
כשמצטבר אצלו המון תסכול או כעס בגוף
כשרצון שלו לא מתמלא באותו רגע.

כי אם לא נלמד אותו – איך הוא ילמד?

זה מה שאני מלמד את אוהדי בשנים האחרונות
ואני כל כך גאה בו שהוא לומד ומצליח כל פעם יותר ויותר,

וזה לא מצריך ממני להשתמש בכח כלפיו
ולהערכתי זה גם שומר על העוצמה הפנימית שלו
כי אני ממש לא רוצה 'לשבור' את הרצונות שלו
(אני בעצמי לומד מחדש לדבר את הרצונות שלי
וממש רוצה שהוא יתחיל מנקודה מתקדמת יותר ממני)

נשמח לפגוש אתכם באחת הפעילויות שלנו,
שיהיה המשך יום נעים ומקרב

יואב וגם גליה ויעל,
וצוות הבית להורות מקרבת