למה הוא אומר לי "את לא אוהבת אותי!" – ומה לעשות?

"למה הוא אומר לי כל הזמן – את לא אוהבת אותי", שואלת אותי אמא לבן 5 בתמיהה ובכאב. 
"אני עושה בשבילו כל-כך הרבה, מתאמצת לשמח אותו, לאפשר לו מה שהוא מבקש, לתת לו את מה שהוא רוצה, גם אם זה לא נוח לי באותו רגע. כל יום אני אומרת לו שאני אוהבת אותו, כמה הוא יקר לי,
וכמה אני שמחה שהוא הגיע לחיים שלי. אני לא מדלגת על אף יום בלי להגיד לו את זה.
אז איך יכול להיות שהוא ממשיך להגיד לי שאני לא אוהבת אותו? ובעיקר מה לעשות עם זה? כדי שהוא יעריך את מה שאני עושה בשבילו ויבין שאני עושה את הכל מתוך אהבה אליו."

התשובה שלי לשאלה הזאת נחלקת לשני מימדים – הבנה ופעולה.
בואו תחילה נבין כמה דברים על על הטבע של ילדים:

1- רוב הילדים בגילאים צעירים מתקשים לעשות לעשות הקשרים בין דברים. מאוד קשה להם להבין סיבה ותוצאה. זה נכון גם כשאנחנו מנסים ללמד אותם על עצמם – למשל, שאם לא תישן מספיק בלילה תהיה עייף מחר, או שאם תאכל יותר מדי ממתקים יהיה לך כאב בטן. וזה נכון גם כשזה קשור אלינו – כמו – אם אני מאוד עייפה ולמרות זאת אני קמה להכין לך את ארוחת הערב שאתה הכי אוהב, ואם אני קונה לך את הצעצוע שהכי רצית, ואם אני חושבת עליך ועל מה יישמח אותך במשך היום – זה אומר שאני ממש אוהבת אותך.
קשה להם להבין את ההשלכות האלו. קשה להם לעשות את ההקשר הזה בעצמם.

2- ילדים חיים את רוב חייהם בנוכחות חזקה ברגע הזה והם מגיבים למה שקורה להם באותו רגע. עוצמת התגובה שלהם תהיה בהתאמה לעוצמת החוויה שלהם כרגע. הם לא מחזיקים בראש תמונה רחבה כמו שאנחנו. למשל, שאם בכל היום הזה היו לנו המון דברים נהדרים שנהנינו מהם, ורק מקרה אחד שבו הרגשנו מאוכזבים ומבואסים, אז בסך הכל היה לנו יום כייפי היום. ילדים מתקשים לראות תמונה רחבה, אפילו ברמה יומית, ולעשות לפיה השלכות. הם חיים אחרת מאיתנו, נוכחים ברגע הזה במלואם עם כל מה שהוא מביא – היה להם כיף, נחמד, נעים, הם שמחים במלוא העוצמה. היה להם לא כיף, הם נפלו וקיבלו מכה כואבת, אז ברגע הזה הם נמצאים במלוא הנוכחות שלהם בתוך חווית הכאב. זה לפעמים יכול להיראות מבחוץ כמו שינוי קיצוני במצב הרוח שלהם, אבל האמת היא שהם מגיבים במלואם על מה שמתרחש.

3- ילדים חיים את האמת שלהם. הם לא יזייפו תגובה יפה או מתונה או מאוזנת כי זה מה שאנחנו רוצים לשמוע. במהלך השנים יש סיכוי שהם ילמדו מאיתנו למתן את התגובה שלהם כדי לא לפגוע, או יטמיעו את דפוסי ה"לא נעים" וה"מה יגידו", אבל כרגע הם לא שם. הם אומרים את מה שהם מרגישים, בעוצמות שהם חווים את זה. הם לא יגידו שהם אוהבים מישהו אם זה לא מה שהם מרגישים. ודבר נוסף – אם אנחנו אומרים להם שאנחנו אוהבים אותם, וזה לא מדוייק להם שזה מה שאנחנו מרגישים באותו רגע, אז הם יגידו את זה.

בחזרה לבן ה-5 שאומר "את לא אוהבת אותי" –
ביקשתי מהאמא לאפיין את הרגע שבו הוא אומר את זה.
שאלתי אותה האם יכול להיות שזה קורה בעיקר ברגעים שבהם היא כועסת עליו, צועקת, או חסרת סבלנות אליו באותו רגע? היא חשבה לרגע, שיחזרה מצבים שקרו, ואמרה לי שכן. זה קורה גם ברגעים שהיא עייפה ואין לה כוח עכשיו להרבה דיבורים, כשהוא רוצה להראות לה משהו ואין לה זמן או כוח לזה כרגע, ובעיקר ברגעים שבהם יש ביניהם מתח ושהיא מרימה את הקול או גוערת בו על משהו שעשה או לא עשה.

מהרגע שאפיינו את המצבים האלו היה לה קל יותר להבין למה הילד אומר לה "את לא אוהבת אותי".
הרגע שבו נאמר המשפט הזה הוא רגע של מתח, כעס או חוסר סבלנות של האם.
ברגע כזה, אומר לה הילד: "אמא, כשאת כועסת עליי, צועקת, או חסרת סבלנות אליי – הלב שלך נסגר.
ובאותו רגע שבו הלב שלך סגור, את לא יכולה בו זמנית גם להרגיש אהבה."
זהו התרגום המקרב למשפט "את לא אוהבת אותי".
הוא לא מתכוון להגיד- "תמיד את לא אוהבת אותי", וגם לא אומר- "אני לא מעריך את מה שאת עושה בשבילי",
הוא רק אומר ש-"כשאת כועסת עליי קשה לך להרגיש אהבה אליי. ואז אני פוחד. אני דואג כשהלב שלך סגור. כי אני לא יודע מתי הוא שוב ייפתח? ומה אני יכול לעשות כדי לפתוח אותו שוב? אני לא אוהב כשאת כועסת עליי וגם אני לא יודע איך עושים להפסיק שתכעסי. וכשאת צועקת והלב שלך סגור אני מרגיש בדידות וחוסר אונים ורוצה שזה ייפסק, ושתחזרי אליי".

איך זה בשבילך לשמוע את זה ככה? אני שואלת את האמא. שתיקה. דמעה קטנה נוצצת בעין.
"אני יכולה להבין עכשיו". היא אומרת לי. "עצוב לי שזה מה שקורה לו כשאני כועסת עליו. אני מרגישה אשמה. כואב לי. במיוחד שאני לא יודעת אם בכלל אני יכולה להפסיק לגמרי לכעוס או לצעוק או לאבד את הסבלנות שלי. ומצד שני, אני שמחה. מרגישה הקלה. שלפחות אני מבינה מה הוא באמת אומר לי, ויכולה פחות להיעלב מזה ויותר לחשוב מה לעשות עם זה".

אז מה בעצם אני יכולה לעשות כשהוא אומר לי "את לא אוהבת אותי"? – היא שואלת.

בפעם הבאה כשהילד שלך יגיד לך "את לא אוהבת אותי", תעצרי לרגע. זהו סימן בשבילך שיש כאן הזדמנות לעשות משהו חדש בתקשורת איתו. במקום להגיד לו "מה פתאום, איך אתה מדבר, אתה הכי יקר לי בעולם",
שאלי אותו – "אתה אומר לי את זה כי אתה רוצה להיות בטוח שאני אוהבת אותך גם כשאני כועסת?" – וחכי לתשובה ממנו.
מוזמנת גם להוסיף (לשאול לאט ולחכות לתשובה) – "אתה לא אוהב שאני חסרת סבלנות?", "אתה אוהב שיש לי הרבה סבלנות, ושאנחנו מחייכים ושהכל בינינו נעים?", "אתה מעדיף את הזמן שאנחנו משחקים ביחד ועושים דברים כיפיים ושכיף לשנינו?". ושוב, עצרי רגע.

התשובה שתקבלי היא מתנה אלייך מהילד שלך. מתנה של כנות. יש מצב שאחרי כמה שאלות כאלו הילד שלך יסכים לפתוח לך חלון קטן ומרתק לעולם הפנימי העמוק שלו. אולי הוא יסכים לשתף אותך בנקודת המבט שלו, איך הוא רואה את המריבה הזאת בעיניים שלו, איך הנושא של אהבה וכעס מסודר או מבולבל לו מבפנים.
והרגע הזה הוא הזדמנות להפוך את המתח שהיה לרגע של קרבה ויחד.

מזמינה אותך לנסות, ליישם, ולכתוב כאן למטה בתגובות מה קרה בעקבות השאלה האמפתית ששאלת.

וגם – אם יש לך שאלה שמעניין אותך לקבל עליה תשובה מזמינה אותך לכתוב אליי ל-
[email protected] ל- רגעים של קרבה, ומבין השאלות שיגיעו אליי אענה בכל פעם על אחת מהן.

ואם תרצו ללמוד איתנו יותר לעומק את הדרך המקרבת,
ולראות איך לבסס איתה שיתוף פעולה עם הילדים בפעולות היומיומיות ובהתנהלות השוטפת בבית

אנחנו עומדים ללמד את הצעדים הראשונים בדרך הזו בהדרכת ההורים הקרובה של:
'במקום עונש – וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3' –

 לחצו כאן והצטרפו להדרכה (ללא עלות)

להתראות,
יעל ארבל