כל הפוסטים בבלוג

לפני כמה שנים הבן שלי (אז בן 4) נכנס הביתה, ובפנים כעוסות תוך שהוא מכווץ את הגבות אמר לי שאני

הדבר הראשון הוא לעצור ולהכיר באמת.היה פעם הוגה וענק רוח בשם ז'ידו קרישנמורטי(יש הרבה ספרים שלו שמתורגמים לעברית)שאמר שאנחנו לא

אחד הדברים הכי מתסכלים שאנחנו יכולים לחוות זה לעמוד מול מישהו (בן/בת זוג, ילד/ה שלנו או כל אחד אחר) אחרי

כמעט כל הורה שואל את עצמו מתישהו איך להציב גבולות בלי לשבור את הרוח של הילד ואת החיבור שלו לרצונות

כך היה יום שבת אחד אחר הצהריים – הבן שלי (אז בן 5) זרק על אחותו (אז בת 8) את

מה כואב לו לראות את אח שלו משחק עכשיו במשהו ולמה הוא חייב לחטוף לו את זה בכח?ולמה תמיד יש

"אחרי שאמרתי לו אלף פעמים שלא מטביעים שוב אני רואה אותו, מול העיניים שלי בבריכהמטביע את אחיו הקטןהתקרבתי אליהם כמה שיותר

ברגע אחד נהרס הכל. דווקא התחיל בסדר היה רגוע ואז משום מקום היא התהפכה – ~אני לא רוצה את החולצה

רבע לשבע בערב – וכמו בכל יום באותו שבוע, בזמן הטיול שעשינו בשנה שעברה, הילד שלנו 'נכנס לזה': ~מבקש משהו