איך מביאים את הילד להקשיב מבלי להגיד את אותו דבר 8 פעמים באמצעות שינוי במיקוד ובתפקיד

שינוי במיקוד:

בגלל עומס המשימות בבית והאינטנסיביות הגדולה שאנחנו נמצאים בה כהורים, מבלי שאנחנו מודעים לכך אנחנו 'זולגים' בהדרגה בכל פעם מחדש ל'מוד' של ניהול משימות – אנחנו מרוכזים במי צריך לעשות מה ומתי, כדי שכל מה שאנחנו רוצים יקרה בבית. אלא שאז אנחנו הופכים יותר ויותר ממוקדים בהתנהגויות של הילדים ובפעולות שלהם: 'תעזוב אותו', 'תחזיר לו את זה', 'תיכנס עכשיו למקלחת', 'עכשיו חוזרים הביתה', 'אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה' – ככל שאנחנו מרוכזים יותר בהתנהגויות של הילדים, יותר ויותר נדבר בשפה שאומרת לילדים במה הם לא בסדר ומה הם צריכים לעשות – שני דברים שילדים לא אוהבים לשמוע ושלטווח ארוך מרחיקים אותם מאיתנו.

במקום זה, חשוב שנעביר את המיקוד שלנו למניעים העמוקים שנמצאים מתחת להתנהגויות של הילדים. אם הילד שלי קורא לי למשל 'מטומטמת אחת', זה כנראה בגלל שהוא כועס ובגלל שלא מתמלא לו הצורך בבחירה ובעצמאות, כי אני לא מסכימה לו עוד שוקולד או לא מסכימה לו עוד תוכנית בטלויזיה. לדבר איתו רק על האופן שבו הוא מתבטא יהיה פספוס גדול של מה שהוא מנסה להגיד לנו בשפה של ילדים (ילדים תמיד מדברים את הרגשות והצרכים שלהם). אז האם זה אומר שנסכים שהוא ידבר אלינו ככה, רק בגלל שהוא כועס ויש לו צורך בבחירה? לא, להתנהגות לא נסכים, אבל נרצה קודם להתייחס לצרכים שחיים בו שהובילו אותו להתנהגות שראינו במעטה החיצוני.

כשאנחנו ממוקדים בהתנהגויות של הילדים, זה מאלץ אותנו להיות בתפקיד של שיטור בבית, וזה כבר נוגע לשינוי השני שכדאי לנו לעשות – השינוי בתפקיד:

שינוי בתפקיד:

כתוצאה מהמיקוד שלנו בהתנהגויות, אנחנו בלי להתכוון לכך הופכים להיות בתפקיד של פיקוח ושיטור בבית שלנו – ואז אנחנו מעירים, אומרים 'לא' ו'די' ו'מספיק', הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. כשאנחנו בתפקיד שיטור כזה, זה מעייף אותנו, ולאורך זמן לנו נמאס לשמוע את עצמנו ככה, ויש לנו הרבה פעמים תחושה שגם לילדים זה נמאס. כשאנחנו ממשיכים בתפקיד השיטור בבית, לאורך זמן נראה שהילדים מפתחים כמו 'חסינות' למשפטים שלנו – הם פחות ופחות יקשיבו, ואנחנו נחווה התעלמות מצידם, שתאלץ אותנו להפעיל כח 'כדי להיראות'. 
השינוי שאנחנו צריכים לעשות כאן הוא לעבור לתפקיד של מורי דרך – שמראים לילדים שלנו איך לטפל ואיך לדבר במצבים של רצונות סותרים, שמתווכים לילדים שלנו את מה שחשוב לנו מתחת לבקשה שלנו שיכבו את המחשב / ייכנסו למקלחת / יילכו למיטה, ושיודעים להתחבר למניעים שבגללם הילדים שלנו רוצים להמשיך בשלהם ומתקשים לקבל את הגבול שלנו. במילים אחרות, לדבר את הצרכים העמוקים שלנו ושל הילדים שלנו ולמצוא פתרונות שיענו גם על מה שחשוב לנו וגם על מה שחשוב להם.