הי,

לא מזמן קיבלנו את השאלה הזו:

״אשמח להתייחסות לנושא של התפרצות זעם,
ילד בן 5 בודק את התגובה לכל דבר שזורק ומעיף.
איך להגיב לזה?
ואיך אני מדברת איתו ונשארת אליו עם לב פתוח
כשהוא נושך אותי חזק
או מושך לי בשיער בכל הכוח או בועט בי בלי הפסקה…?״

מה עושים עם התפרצויות זעם?
מה כדאי שידריך אותנו ההורים
כשאנחנו באים לטפל בהן –
ובאיזו דרך לעשות את זה?

הנה הדרך שבה אנחנו ממליצים לטפל בזה:

כדי לטפל בהתפרצויות זעם בדרך אפקטיבית
שגם תעזור לייצר רגיעה מיידית
וגם תפחית משמעותית את התקפי הזעם לטווח הארוך
יש כמה דברים שחשוב שנעשה.

הראשון הוא לזכור מה חשוב לנו ההורים באותם רגעים שזה קורה:
חשוב לנו לעזור לילד להירגע,
חשוב לנו גם לשמור על אחרים או על עצמנו
(במידה והילד רוצה להרביץ או לפגוע בנו או באחים שלו)
וגם (ואנחנו מדגישים את זה) חשוב לנו לשמור על חיבור עם הילד,
ולשמור על לב פתוח אליו,
כי התפרצויות זעם שחוזרות על עצמן
יכולות מבלי שאנחנו ההורים נשים לב
להקשות את הלב שלנו ואפילו לסגור אותו בהדרגה כלפי הילד.
זה טבעי שזה קורה וזה נעשה מתוך חוסר אונים ומותשות שלנו
אבל חשוב שנשים לזה לב.

אחד הדברים שעוזרים לשמור על הלב שלנו פתוח אליו
זה לזכור שהתפרצויות זעם הם רגעים
שבהם הילד לא מצליח להכיל את הרגשות שלו
ואת הצרכים שלו שלא מתמלאים –
ובעיקר הוא לא מצליח לדבר אותם.

וכשאנחנו מחזיקים את כל הדברים האלה בתוכנו
נעשה את הדברים הבאים:

ננשום לפני שאנחנו ניגשים לטפל בזה,
נזכיר לעצמנו שחשוב לנו החיבור איתו
ולא ניפול ב׳מלכודת ההתנהגות׳ –
נזכור שמאחורי כל התנהגות יש צורך,
וניתן לו הרבה אמפתיה לצרכים שהתעוררו בו באותו רגע
ושמביאים אותו להתנהג באופן שהוא מתנהג.

מבחינה פרקטית הקשבה באמפתיה היא המיומנות הכי חשובה כאן
וזו שתעשה את ההבדל בין ויכוח וקונפליקט לבין רגיעה והקשבה.
למשל אפשר לשאול את הילד באמפתיה:
״אתה נורא כועס עכשיו כי אח שלך אמר לך משהו שהכאיב לך בלב
והיית רוצה שידברו אליך בדרך שמכבדת אותך ושומרת עליך?״
(זו דוגמה, כמובן שנתאים את משפטי האמפתיה לסיטואציה).

״ואיך נותנים אמפתיה כשהוא נושך אותי חזק
או מושך לי בשיער בכל הכוח או בועט בי בלי הפסקה…?״

קודם כל זה באמת מאתגר יותר לעשות את זה במקרים כאלה –
אבל זה אפשרי,
ובעיקר תלוי בהכנה שאנחנו ההורים עושים לעצמנו.
במקרים כאלה חשוב שנזכיר לעצמנו שוב מה חשוב לנו כהורים.
שמצד אחד אנחנו רוצים לעזור לילד שנמצא במצוקה,
מצד שני חשוב לנו לשמור על הגוף שלנו,
ולא פחות חשוב מזה –
אנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו לדבר במקום להשתמש בכוח,
ללמד אותו אלו רגשות מתעוררים בו
ומה בעצם חשוב לו (זה נקרא ׳צורך׳ בתקשורת מקרבת
ובלימודי תקשורת מקרבת אנחנו לומדים איך לזהות אותו ואיך להתייחס אליו).

ואם הילד מפעיל כוח כלפינו או כלפי אחרים כחלק מהתקף הזעם
אנחנו משתמשים בחלק נוסף בתקשורת מקרבת
שנקרא ׳שימוש בכוח לצורך הגנה׳ –
אנחנו עוצרים את הילד במינימום הכח ההכרחי,
רק כדי לשמור על עצמנו או על אחרים (מבלי להכאיב לילד) –
תוך כדי שאנחנו אומרים משפטים של אמפתיה יחד עם ביטוי עצמי,

למשל: ״אתה כועס עכשיו כי אתה נורא רוצה … ואני לא מסכימה לך?
ואתה ממש מתוסכל מזה כי אתה לא מבין למה אני לא מסכימה?״

ואז חשוב שנגיד איזשהו משפט בביטוי עצמי שלנו:
מה שחשוב לנו ההורים בהקשר לאותה סיטואציה
שאנחנו רוצים שיגיע ללב של הילד שלנו.
אנחנו יכולים להגיד למשל:
״אני רוצה לעזור לך ורוצה להבין מה חשוב לך
אבל חשוב לי לשמור על הגוף שלי
כמו שחשוב לי לשמור על הגוף שלך ושל כולם במשפחה
ואני רוצה להבין מה חשוב לך עכשיו.
אתה רוצה לנסות להגיד במילים מה חשוב לך?״

ואם הוא ממשיך, שוב ניתן משפט אמפתיה:
״אתה עדיין כועס וקשה לך לעצור את זה?
ורוצה שאבין מה חשוב לך?״
ושוב משפט ביטוי עצמי:
״אני רוצה לעזור לך וגם חשוב לי לשמור על הגוף שלי.
וכשאתה מושך לי בשיער אני לא מצליחה להבין מה חשוב לך ואני רוצה להבין״.

ושוב אנחנו חוזרים לאמפתיה,
ובכל הזמן הזה אנחנו שומרים על עצמנו ועל הגוף שלנו
(במינימום הכוח ההכרחי ומבלי להכאיב לילד).

ואנחנו עושים את זה כמה פעמים שצריך עד שהילד נרגע –
בפעמים הראשונות זה יכול לקחת זמן
וככל שנעשה את זה יותר הזמנים יילכו ויתקצרו
והתקפי הזעם יילכו וייפחתו משמעותית –
רק חשוב שנהיה סבלניים כהורים
ובעיקר שנזכור מה אנחנו עושים ולמה.

זה הכיוון – גם לשמור על הגוף שלנו
גם להישאר בחיבור לילד
וגם ללמד אותו מה קורה לו בעצם,
מה הוא מרגיש ולמה הוא זקוק באותו רגע – 
וללמד אותו לדבר במקום להשתמש בכוח.

כשאנחנו ניגשים למצבים האלה
עם יותר חיבור למטרות ההוריות שלנו
ולמה שאנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו – 
התפרצויות והתקפי זעם הם כבר לא רק ׳מקרה לטפל בו׳ 
אלא הזדמנות גדולה לממש את עצמנו כהורים
וללמד את הילד שלנו מיומנויות שיעזרו לו מאד בחיים שלו.