״נתקלתי בקושי שאני לא מצליחה לבקש מה שאני הייתי רוצה שיקרה. אני נתקלת במרד, בזעם, בכעסים, וכתוצאה גם אני היייתי מגיבה בכעס, בדרישות ואז מתחיל הויכוח ופתאום הרגשתי שאני לא יועת מה אני אמורה להגיד, מה אני אמורה לעשות והשפה היחידה שהיתה לי באותם ימים זו שפה של כוח, פשוט בכוח – לכבות טלויזיה בכוח
לקחת את היד ולגרור לאמבטיה, להשכיב לישון – הכל מלווה בהמון מתח ובהרבה תסכול כי בפנים הרגשתי שזאת לא אני, מי שמדברת החוצה זאת לא אני – שאני לא רוצה לדבר בצורה הזאת. הרגשתי בתוך תוכי שמה שקורה בבית זאת לא הדרך. שיש כאן משהו שלא אמור להיות.

היום אני במקום שונה. היום אנחנו מדברות. אין תסכול – אין את התסכול הפנימי שאני לא יודעת מה לעשות. אנחנו חברות] אני ממש מרגישה שיש לנו חברות עמוקה. אנחנו בקשר עמוק חברי פנימי, אין ביננו מריבות, אנחנו על אותו תדר. אין ביקורת יותר ואין שיפוטיות. זו איכות חיים שונה, זה לגמרי אחרת. אנחנו קרובות בלב ויש לנו קרבה. בלי זה אני חושבת שהייתי מאבדת אותן״