השבוע, בזמן שאני עוברת על אימיילים ובהם שאלות ששלחו אלינו משתתפי הקורס 'במקום עונש' להדרכה מיוחדת שהזמנו אותם, התוודעתי לרבקה דבירה, אמא ל-2, ששלחה אלינו מייל ובקשה שנתייחס לאתגר שלה בהורות.

בפתיחת האימייל שלה היא קצת שיתפה אותנו מהחוויות שלה בהורות עם תקשורת מקרבת בחצי השנה האחרונה, ולאחר מכן שאלה את השאלות שהיו לה. היה משהו שמאוד אהבתי בכתיבה שלה – היא כתבה מהלב, את האמת שלה, לא השתדלה לייפות את המציאות אלא פשוט כתבה אותה כמו שהיא. אז יצרנו איתה קשר אחרי ההדרכה וביקשנו את רשותה לשאול אותה בחזרה כמה שאלות על השינוי המקרב שהיא מעבירה את עצמה ואת המשפחה שלה, לטובת הורים נוספים שמרגישים שזהו הזמן ליצור שינוי בבית שלהם ועוד לא בטוחים איך עושים את זה. מביאה כאן את הראיון הקצר שערכתי לה:

שאלה: מהי הנקודה שאת יכולה להצביע עליה, שבה החלטת שאת רוצה לעשות שינוי בבית שלך? מה הביא אותך להחליט לעשות את זה??

באופן כללי, התחושה שלי היתה בעיקר עם הבת הגדולה שלי (4.5), שהתחילה את "גיל שנתיים הנורא" בגיל 3, וככל שהזמן עבר הרגשתי שמשהו הולך ומתרחק ביני לבינה. זה הפתיע ותסכל אותי כי הייתי מאוד קרובה אליה כמו שאמא הכי מחוברת לתינוקת שלה, וזה תסכל אותי שאני רואה שנוצרת התרחקות.

איך זה בא לידי ביטוי? – הרגשתי שאני כועסת יותר, מאבדת את הסבלנות שלי מהר יותר, בעיקר אחרי שהקטנה נולדה. חוויתי עומס גדול וזה מאוד היקשה עליי. הרגשתי שאני פחות סבלנית לגדולה ממה שהייתי. הבת שלי היא כמו מראה שלי. היא כאילו משקפת אותי, מדברת מלים שלי, מאמצת הבעות פנים והתנהגויות שלי. וראיתי השתקפויות כאלו שלא אהבתי. השיא של כל זה היה ערב אחד כשערב אחד כעסתי והיא אמרה "אני לא רוצה להיות בעולם הזה יותר". לא ישנתי בלילה שאחרי, התהפכתי כל הלילה, הבנתי שמה שהיא אומרת קשור אליי ופחות לאבא שלה, בן זוגי. זאת היתה הנקודה שאמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות שינוי. הבנתי שאני רוצה למצוא דרך אחרת לתקשר איתה. ואז במקרה מצאתי אתכם באינטרנט, הייתי קצת חשדנית אם זה באמת יכול לעזור, אבל החלטתי בכל זאת ללכת על זה ולראות מה זה יכול לעשות.

שאלה: איך מתנהל התהליך שבו את לומדת תקשורת מקרבת?

רוצה להיות כנה ולהגיד שעדיין לא צפיתי בכל השיעורים. אני מתקדמת בקצב איטי בלמידה. ממה שכן כבר צפיתי, התיאוריה היתה לי קלה להבנה. אבל כשמתחילים להתעסק בחיים האמיתיים, בלהעביר אחר-צהריים מלא עם 2 ילדות מלאות אנרגיה, אז עולים האתגרים האמיתיים. אבל גם תוך כדי סערה, מרגישה שהשיעורים הם כמו קול קטן שיושב על הכתף שלי ומסתכל. זה לא קול שמשתק אותי אלא מזכיר לי שיש דרך אחרת ועוזר לי לעצור.