איך להגיב כשילד שלנו פוגע פיזית באח שלו?

"אחרי שאמרתי לו אלף פעמים שלא מטביעים 
שוב אני רואה אותו, מול העיניים שלי בבריכה
מטביע את אחיו הקטן
התקרבתי אליהם כמה שיותר מהר 
צרחתי עליו שיפסיק את זה מייד
ואז הוצאתי את שניהם מהבריכה –
זהו – עד שהוא לא יבין את זה – הכיף נגמר!"

כך סיפרה לנו אמא שהתקשרה אלינו
עם הבנה שאחרי מקרה כזה היא כבר לא יכולה להמשיך רגיל,
בתסכול עצום על האופן שבו הסתיים יום הכיף שהיא עשתה לילדים –
ואנחנו רוצים לספר לכם מה הצענו לה לעשות עם זה.

במצב כזה, שבו ילד אחד שלנו מפעיל כח על אחיו,
ובוודאי במצבים שבהם זה ממש מסכן מישהו מהם,
אנחנו מגיבים ב-3 שלבים (שהם חלקים חשובים מתוך הדרך המקרבת):

א. בשלב הראשון, כשהילד שלנו בסכנה פיזית
אנחנו קודם כל מתערבים ועוצרים את הילד שמשתמש בכוח.
קוראים לזה *שימוש במינימום כוח לצורך הגנה* –
אנחנו משתמשים ב*מינימום הכוח הדרוש*
כדי למנוע מהילד שלנו לפגוע באחרים.
שזה אומר להתערב ולעצור אותו,
אבל עם מודעות שלנו לרגשות שעולים בנו באותו רגע ולכח שאנחנו מפעילים.

כשאנחנו עוצרים התנהגויות מאתגרות עם הרבה כעס
ושימוש ביותר כח ממה שדרוש, שלעיתים מלווה גם באיומים או בענישה,
זה מוביל למריבות ולמאבקים,
וגם להעלבויות ולתחושת אי-צדק של הילד הפוגע
('את לא ראית מה הוא עשה לי לפני זה!!!')
שמגדילות אצלו את התחושה שלא מבינים אותו, 'שאוהבים אותו פחות',
ומשאיר אותנו ואת הילד שלנו עם תחושות תסכול, אשמה ומועקה.

ב. בשלב השני, אחרי שעצרנו את ההתנהגות,
אנחנו מקדישים רגע לעצמנו,
מסדירים נשימה ומכירים במצוקה הרגשית שלנו.
קוראים לזה בתקשורת מקרבת *חיבור לעצמי*: 
אולי נבהלנו נורא כי כבר ראינו משהו ממש רע שיכול לקרות מזה,
כי נורא חשוב לנו לשמור על הביטחון הפיסי של הילד הקטן שלנו?
אולי ממש התרגזנו כי אנחנו כל כך רוצים שהגדול יקשיב לנו? 

פשוט לקחת רגע להתבוננות עצמית והבנה של מה שקרה וקורה לנו בפנים.

ג. בשלב השלישי, אנחנו עוברים להתמקד במה שקורה לילד שלנו,
לנסות להבין מה התחולל בתוכו שהביא אותו לפגוע באח שלו, ולדבר איתו על זה.
קוראים לזה *אמפתיה* בתקשורת מקרבת –
עצם המהלך הזה נותן לילד שלנו בדיוק את המקום שהוא כל כך זקוק לו:
את ההרגשה שאנחנו רואים ומבינים אותו 
אפילו יותר ממה שהוא מבין את עצמו,
שאנחנו לא נופלים במלכודת ההתנהגות 
ועוברים מיד לכעוס עליו ולשפוט אותו,
ואנחנו לא רק רואים ושומרים על אחיו אלא גם עליו – ורוצים לעזור לו.
למשל לשאול אותו:

~כעסת שהוא התיז עליך מים גם אחרי שביקשת כמה פעמים שלא יעשה את זה? 
~הרגשת שלמרות שאתה מבקש ומבקש, הוא לא מקשיב לך?
~כבר היה לך ממש לא נעים שנכנסים לך מים לעיניים, ורצית שהוא יראה כמה זה חשוב לך ויקח את זה בחשבון? בגלל זה התרגזת כל כך?
~הרגשת שההתזות האלה חייבות להיפסק מייד ולא ידעת מה לעשות כדי שזה יקרה? בגלל זה הטבעת אותו?

אחרי שהוא יחווה את ההרגשה הנעימה הזו של מקום והבנה
דרך השאלות האמפתיות שלנו על מה שהוא מרגיש ומה שחשוב לו –
אז – ורק אז – זה הזמן לבטא את עצמנו,
ולנסות ללמד אותו את מה שאנחנו רוצים ללמד אותו,
כי עכשיו הוא יקשיב לנו אחרת –

קודם כל לומר לו כמה זה חשוב לנו לשמוע
מה הוא הרגיש ומה היה לו חשוב,
וגם לשתף אותו למה היה לנו כל כך חשוב לעצור
את הדרך שבה הוא בחר לפתור את הקושי שלו,
ואחר כך להציע לו דרכים חלופיות לפעולה בתוך סיטואציה כזו –

* למשל להיות תקיף בבקשה שלו מאחיו עוד לפני שהוא מגיע לשלב שבו הוא לא שולט בעצמו,
* אולי להחליט מראש בין האחים על סימן שיאותת ברגעים של קושי, שעכשיו חייבים לעצור,
* אולי לבוא אלינו ולבקש את עזרתנו – במקום להפעיל כח,
* ואולי להציע לו, כשהוא עוד רגוע ומסוגל לזה, לתת לאחיו אמפתיה על התסכול שעולה בו
בגלל הרצון להמשיך לשחק, או לחשוב עם האח על משהו אחר מעניין שהם יעשו (כדאי בשלב הזה להכניס גם את האח לשיחה).

אם הצלחנו לעשות את זה,
ואחרי שמגיעים ביחד להסכם שבו כל אחד מרגיש שהוא הבין את השני ושמבינים אותו – 
אפשר לשלוח אותם חזרה לבריכה 
להמשיך את הכיף שרצינו ותכננו למשפחה שלנו,
ולשמוח שהצלחנו כהורים להגדיל את ההבנה והנראות ההדדית במשפחה.

ואם הצלחנו לעשות רק חלק מזה –
לפרגן לעצמנו על מה שכן הצלחנו לעשות
ועל המקומות שבהם כן הצלחנו לבחור את התגובות שלנו, במקום שהן יבחרו בשבילנו.