הורות מקרבת

הפתח שדרכו עוברים מהורות רצופה בוויכוחים ומאבקי כוח – להורות שמבוססת על הבנה ושיתוף פעולה, הוא ההבנה שכל מה שאנחנו רואים בבית, כולל ההתנהגויות המאתגרות של הילדים שחוזרות על עצמן – הצקות, הרבצות, אלימות מילולית או פיזית, הסתגרות, השתלטות, עקשנות ועוד – הם כולם רק פני השטח של הדבר האמיתי שנמצא מתחת להתנהגויות – רצונות עמוקים, שבתקשורת מקרבת קוראים להם 'צרכים', שמעוררים רגשות שבתורם מעוררים את ההתנהגויות החיצוניות.

הפעולה הראשונה בהורות מקרבת היא להתחיל לראות את הצרכים העמוקים שחיים מתחת להתנהגויות המאתגרות, לא ליפול ב'מלכודת ההתנהגות' ובשיפוטים והפרשנויות שמתווים אליה, לפתוח את הלב לצרכים שמבקשים התייחסות ולתת להם מענה. 

מרגע שמבינים שמה שבאמת מעניין בבית הוא מה שקורה מתחת להתנהגויות – הצרכים העמוקים שמתעוררים בילדים ובנו והרגשות שעולים כתוצאה מזה – ושהם הדבר האמיתי שיוצר את ההתנהגויות שאנחנו רואים – מאותו רגע אנחנו עוברים להשתמש בתקשורת אחרת בבית: תקשורת שלא מתרכזת רק בהתנהגויות ובמה מותר לעשות ומה אסור, ושלא מתעסקת במי בסדר ומי לא, אלא תקשורת שתומכת בהבנה שבכל רגע בבית חיים גם בילדים שלנו וגם אצלנו רגשות וצרכים שמבקשים התייחסות ומענה.

זה המקום שבו אנחנו משתמשים בתקשורת מקרבת, שעוזרת לנו ההורים לדבר על רגשות וצרכים בבית במקום להתרכז רק בפעולות שהילדים צריכים או לא צריכים לעשות: בחלק הזה לומדים לבטא את הרגשות והצרכים שלנו ההורים, כדי שהילדים ידעו מה חשוב לנו וירצו לשתף איתנו פעולה, לבקש בקשות בדרך שמעוררת אכפתיות כלפינו, להקשיב באמפתיה לילדים כדי לפגוש את הרגשות והצרכים שחיים בהם מתחת למילים הרגילות שהם אומרים ולמוסס בדרך הזו ויכוחים, התנגדויות, כעסים והתעקשויות, ללמוד איך לנהל דיאלוג מלא שבו יש מקום גם למה שחשוב לנו וגם למה שחשוב לילדים, ואיך להגיע מתוך בחירה משותפת לפתרונות שלוקחים בחשבון את הצרכים של כולם.

לזהות את הצרכים של הילדים ולדבר איתם עליהם זה הבסיס של הגישה המקרבת, אבל לא תמיד זה מספיק. מניסיוננו כהורים ראינו שבמקרים רבים יש חלק נוסף שאנחנו ההורים חייבים לטפל בו, שתומך בשני הרובדים הראשונים של 'הבנה' ו'דיבור' – החיבור הרגשי לילד שלנו.

מתוך חוויית ההורות שלנו ומליווי של הרבה מאד משפחות ראינו שברוב המשפחות יש ילד אחד שאיתו קשה לנו יותר (במקרים רבים זה הבכור או הבכורה, אבל לא תמיד). וכשאותו ילד ממשיך בהתנהגות מאתגרת לאורך זמן – מציק או מרביץ לאחים שלו, מתעקש על כל דבר ומתווכח, לא מקשיב לבקשות שלנו, מסתגר ולא משתף פעולה ועוד – כהתנהגויות כאלו חוזרות על עצמן שוב ושוב, מה שיקרה לנו ההורים הוא שבתהליך הדרגתי נתקשה להכיל את אותן התנהגויות, נתקשה לקבל את הילד שלנו כמו שהוא ולפעמים נתקשה לאהוב אותו כפי שאנחנו באמת רוצים, פשוט הלב שלנו, מבלי שאנחנו רוצים בזה, נסגר כלפי הילד שלנו (אנחנו כאן כדי להגיד שלהערכתנו זה קורה בכל משפחה וחשוב לנו להגיד שחשוב ואפשר לטפל בזה). 

אותו ילד שכלפיו זה קורה לנו מרגיש מצידו את חוסר שביעות הרצון שלנו ממנו ומההתנהגויות שלו, מרגיש שהלב שלנו סגור כלפיו (ילדים מרגישים), ומתוך המצוקה שהוא מרגיש על החיבור הרגשי שהצטמצם מתערערים אצלו צרכים עמוקים כמו הביטחון שלו במקום שלו בבית, בערך העצמי שלו, בחיבור שלו אלינו ההורים – ומתוך המצוקה הזו, שהוא לא מודע אליה אבל מרגיש אותה טוב, הוא חוזר שוב ושוב על אותן התנהגויות מאתגרות (כמו להרביץ לאחים שלו) ולפעמים גם מחריף אותן – זה המעגל המרחיק.

הדרך לסובב את המעגל לכיוון השני היא לשנות את הסדר בקשר שבין שני המרכיבים – במקום לחכות שהילד ישנה את ההתנהגות שלו ורק אז לפתוח אליו את הלב – לפתוח אליו את הלב כדי שיוכל לשנות את ההתנהגות שלו. מניסיון אישי שלנו ומליווי של הרבה מאד משפחות אנחנו יודעים להגיד היום שהשינוי בהתנהגויות המאתגרות של הילד מגיע מאד מהר יחסית, ממש בצמוד לעבודה האישית שאנחנו ההורים עושים.

תשתית ליחסים היא הבסיס שבלעדיו כמעט שום דבר מארבעת המרכיבים האחרים לא יעבוד לנו בדרך מיטבית. תשתית ליחסים מורכבת מהזמן שאנחנו מבלים עם הילדים, מאיכות הנוכחות שאנחנו נמצאים בה כשאנחנו איתם, מערוץ פרטי וייחודי שאנחנו מקפידים לטפח עם כל ילד בנפרד שכולל זמן איכות איתו, מתשומת לב מיוחדת שאנחנו נותנים לכל ילד, מזמן משחק, התגוששות, הומור, צחוק, גילוי, חקירה והרפתקאות משותפות שאנחנו נמצאים בהם עם הילדים שלנו.

בסופו של דבר, יותר מהכל הילדים שלנו רוצים אותנו – לא רק את ההבנה והמילים שלנו, אלא אותנו כשותפים נוכחים בחיים שלהם, בדרך שמתורגמת בסופו של דבר לזמן משותף איתם ולמעשים שאנחנו בוחרים לעשות כדי למלא להם צרכים (כמו לקחת לבילוי אישי ילד שאנחנו מרגישים שמבקש את תשומת הלב שלנו, חיבור, קרבה ובטחון במקום שלו בבית). ילדים, כמונו, משתכנעים בסופו של דבר ממעשים יותר מכל דבר אחר, וברגע שאנחנו נותנים מענה מדויק לצרכים שלהם באמצעות הפעולות שלנו, שינויים גדולים יכולים לקרות בהתנהגות הילד ובחיבור שלו אלינו ותוך זמן קצר.

ברובד הזה אנחנו מסתכלים על שני מרכיבים עיקריים:
האחד – לחיות יותר ויותר את המהות המקרבת בעצמנו: להתבונן פחות בשיפוט ויותר באמפתיה על עצמנו ועל הילדים שלנו, להיות מחוברים לצרכים שחיים בתוכנו ולבחור, לפעול ולבקש מתוך חיבור אליהם, לטפל בסיטואציות מאתגרות תוך שאנחנו בוחרים לראות כמיטב יכולתנו צרכים בשני הצדדים, להשאיר בתוכנו אחוז מסוים של גמישות ומכוונות לפתרונות יצירתיים שלוקחים בחשבון צרכים שלנו ושל הילדים.

השני – לקיים בית ומסגרת חיים משותפת שלוקחים בחשבון מראש צרכים של כולם במשפחה, באופן שבא לידי ביטוי באופן שבו הבית מסודר, בקוד ההתנהגות, במסגרת הזמנים, ברמת הבחירה שיש באמת לכל ילד ועוד.