הורות – אשמה – אחריות

הי, 

זו גליה.

עוד בהריון שלי זה התחיל 
(לא הבנתי עד כמה זה רק ילך ויחמיר)

אכלתי מספיק ירקות?
הרמתי כבד מידי?
מיי שפיר, כן? לא?
מצברוח רע, משפיע?
חיסונים?
לידת בית?
לידה בביה"ח?
מספיק חלב?
גן רגיל?
בית ספר דמוקרטי?
צעקתי
צרחתי
הענשתי
פגעתי
האשמתי
הקטנתי
תפסתי חזק מידי?

הפעם רציתי לחלוק אתכם
חלק מהתהליך שלי עם אשמה, אחריות והורות.

אם אתם רוצים כמוני לחיות עם פחות אשמה בהורות
ועם יותר תחושה שאתם לוקחים אחריות (זה קשור)
ומאיפה מתחילה האחריות הזו –

מזמינה אתכם לקרוא.

1. אשמה

במשך הרבה שנים, עוד לפני ההורות, 
ולפני שנחשפתי לתקשורת המקרבת,
מוטיב האשמה היה חזק בתוכי וחזק ממני –
יותר מאשר הואשמתי, האשמתי את עצמי.

את האשמה ליוו שיפוטים פנימיים קשים וכואבים,
בעיקר מהסוג של מה אני לא:

לא מספיק חכמה
לא מסיימת דברים עד הסוף
לא קרייריסטית
לא רזה
לא ראויה….

וההורות שחשבתי שאולי תוציא אותי מזה – 
הציפה גל מחודש לאשמה שבתוכי 
ולכאב ולדיכאון שחוויתי כתוצאה ממנה
על האמא המושלמת שאני מצפה מעצמי להיות – וכשאני לא…

והחלטתי לעבור שם תהליך מודעות ולחקור את זה.
כשבדקתי מאיפה כל האשמה הזו שבתוכי
גיליתי שהמקור שלה הוא חשיבה דיכוטומית שהוטמעה בי 
(ואני מאמינה שאצל כולנו):

של מה נכון – ולא נכון לעשות, 
מה בסדר – ולא בסדר, 
מה ראוי – ולא ראוי 

חשיבה שיצרה בתוכי ציפיות גדולות להיות משהו מאד מסוים –

ושמתוך הציפיות האלו אני מייצרת בתוכי דרישה פנימית (להיות כזו)
וכשאני לא מצליחה להיות כזו – אני מאוכזבת מעצמי, 
מרגישה לא ראויה ומרגישה אשמה על עצם היותי.

המשא (אשמ) הזה, 
גרם לכאב גדול מנשוא בתוכי, 
הרגשתי שהמשא הזה שולט בי, 
שאני לא מצליחה לממש שם את זכות הבחירה שלי, 
שהאשמה הזו סוגרת לי את הלב לעצמי, ולאהובי.

2. אחריות
מילה לא פשוטה, מילה מחייבת, 
בטח ובטח שאני כבר לא אחראית רק לעצמי, אלא גם ל-3 ילדים.
אחריות מבחינתי היתה קודם כל ההבנה שאם לא אטפל בעצמי 
יהיו לזה השלכות גם עליהם.

אחריות מבחינתי היתה קודם כל למצוא את הדרך 
להיות  טובה עם עצמי, לפתוח את הלב אליי.
החלטתי להשתמש בכלים של תקשורת מקרבת
ובעזרתם להבין שכל דבר שאני עושה (באופן מודע או לא, 
כולל דברים שהם פחות 'מושלמים'),
נובע מתוך משהו שהוא חשוב לי.

וכשמה שחשוב לי לא קורה (למשל הרמוניה במשפחה שלי) –
אני חווה רגש שהוא לא נעים.

למשהו החשוב הזה קוראים בתקשורת מקרבת 'צורך'.
וככל שלמדתי לזהות את הצרכים שלי ולהכיר בחשיבות שלהם
ולפתוח אליהם את הלב,
ככה לאט לאט הרגשתי פחות אשמה…

אם הבנתי שצרחתי על הילד שלי כי הייתי חסרת אונים, 
כי הייתי מאד מאד עייפה וחסרת שקט ומאד זקוקה למנוחה (צורך) 
יכולתי רגע לחמול על עצמי ולקבל אותי ככה.

החשיבה של בסדר – לא בסדר ו'מי אני צריכה להיות' בכל רגע
יכולה לראות את זה כחוסר אחריות, 
כאילו שאני נותנת לעצמי לגיטמציה לצעוק על הילדים שלי בתירוץ של עייפות.
אבל מרגע שהחלטתי להיות טובה עם עצמי (ובעיקר מוכנה להיות אנושית 
ולהכיר בזה שמתעוררים בי צרכים ושגם אני יכולה להיות במצוקה) –
הפסקתי להתבלבל מזה –

כי אופן החשיבה הזה של 'בסדר – לא בסדר', 
הוא זה שמעורר את האשמה ואת הלא בסדר שבי.
הבנתי שבאופן פראדוקסלי, 
דווקא כשאני מקבלת את עצמי עם מה שאני מפרשת כלכאורה 'לא טוב', 
ומתחמת אותו (מלשון לתחום אותו) – ולא נותנת לו לצבוע את כולי, 
אלא מבינה שיש בתוכי חלק כזה, וכשקשה, ועייף, אז לפעמים אני צועקת, 
דווקא הקבלה הזו שלי את עצמי –

חיברה את הלב שלי אליי והפחיתה את כמות הצעקות – 
זו בשבילי אחריות: לטפל בעצמי 
כדי שאוכל להיות יותר האמא שאני רוצה להיות.

3. הורות

את אותו תהליך ממש אני עושה היום גם עם הילדים שלי.
כשאחד מהילדים שלי צועק או מרביץ או רב עם האחר, 
אני זוכרת שיש שם משהו שממש חשוב לו – שבשמו הוא עושה את המעשה
ואני בודקת איתו מה הוא מרגיש: כועס? מתוסכל? מאוכזב? 
ומנסה לברר איתו מה הצורך שלא התמלא לו:

רצית לבחור אם לשתף? 
היית צריך את העזרה שלי? 
היית זקוק להתחשבות?
לשיתוף פעולה?

היכולת שלי היום כאמא לראות את הילד שלי מבפנים (כפי שהסכמתי לראות את עצמי) 
ולא רק לשפוט את ההתנהגות שלו ולתייג אותה לבסדר/לא בסדר, ילד טוב/ילד רע,
מאפשרת קודם כל לי לבוא מולו עם לב פתוח,
אבל מעבר לזה, מאפשרת לילד שלי בהירות גדולה למה שמתחולל אצלו בפנים.

אחרי שזיהינו את הצרכים שלו, אני עוזרת לו לבחור בדרך למלא אותם, 
כזו שתיקח גם את האחרים בחשבון, בלי לפגוע בהם (מילולית ופיזית) –
זו הדרך שלי לגדל את הילדים עם כמה שפחות אשמה על מי שהם 
ועם יכולת להכיר לזהות ולבטא את עצמם…. 
(לא תמיד זו עבודה פשוטה, לא תמיד מצליחה, הרבה פעמים כן
ובכל מקרה אני לא רוצה להלקות את עצמי על עוד משהו שאני לא עושה ב'מושלמות', כאילו שיש כזו).

אבל בחרתי: לא עוד אשמה – 
אני לוקחת אחריות עליי ועל ההורות שלי וממשיכה בדרך 
(היא לא באמת נגמרת – כל עוד אני אמא, 
רק משתנה הגיל: שלי ושלהם, 
ממשיכה הנפרדות הפיזית אבל מתחזק החיבור של הלב…)

אני מזמינה את עצמי ואתכם להביא לימים אלו אנרגיה של מחילה – וחמלה
לפתוח את הלב לעצמנו, אל ההורות שלנו, להתחבר לעצמנו 
ולשאול את עצמנו עם הרבה רוך ועם שקט, 
(כדי שנוכל לשמוע את הקול השקט הפנימי שבתוכנו):

מה אני מאחלת לעצמי בשנה הזו, מה חשוב לי?

אלו יחסים אני רוצה בתוך המשפחה שלי עם ילדיי?

איזו אחריות אני מוכנה לקחת?

הזדמנות שלנו ההורים
להתחיל במשהו חדש שיהיה טוב לנו ולילדים שלנו.

תנסו?

ואם הכיוון הזה מדבר אליכם ואתם רוצים עוד,
מוזמנים להצטרף אלינו לאחת הפעילויות הקרובות שלנו
שבהן אנחנו מלמדים איך להניע את הילדים שלנו לשיתוף פעולה
(וגם אנשים קרובים אחרים בחיינו)
מבלי לעורר בהם ובנו אשמה, מבלי להשתמש בכח
ללא מאבקים ובלי מריבות בבית: 

שתהיה לנו שנה עם חמלה בלב
לעצמנו ולאחרים

גליה (יואב ויעל)
וצוות הבית להורות מקרבת