בחירות? עם ילדים זה קורה כל יום – הנה סיפור:

לא מזמן הייתי עם הבת שלי באירוע –
פסטיבל שמתקיים במקום מבודד
במרחק כמה שעות נסיעה מהבית שלנו.

במהלך הערב פגשתי במקרה מישהו 
שעמד לצאת ברכב שלו הביתה. 
הוא הציע לקחת את בתי ואותי עד הבית שלנו,
ולחסוך לי שעות של הטלטלות בנסיעה באוטובוסים.

והנה הסיטואציה:
הטרמפ יוצא עכשיו, אי אפשר לעכב אותו.

אבל הבת שלי לא רוצה לנסוע.

אני מנסה לדבר אל ליבה שתסתפק בכייף שהיה
ושתסכים לסיים את השהות בפסטיבל ולחזור הביתה – 
והילדה מתעקשת להישאר, כייף לה והיא רוצה להמשיך.

עמדתי שם והרגשתי את מה שכולנו כאמהות (וכאבות) חווים:

במי אני אמורה לבחור במצב כזה,
בי או בה?
ואיך בכלל בוחרים?
ואם אני בוחרת במה שחשוב לי – 
האם אפשר לעשות את זה בלי תחושה של אשמה?
ואחרי שבחרתי – איך לדבר על זה איתה
כדי שזה לא יוביל למריבה בינינו?

כי המקומות האלו שבהם יש רצונות שונים לנו ולילדים
(ביומיום זה מקלחות, ארוחות, שיעורי בית, ללכת לישון, זמן מסך)
הם המקומות שבהם ניצתים הויכוחים והריבים 
ואם יודעים איך לבחור בהם ואיך לדבר את זה
אפשר לחסוך 80% מהקושי בבית לפחות.

אז מה עשיתי שם –
ומה אני ממליצה כבסיס לדרך פעולה 
במצבים שבהם אנחנו והילדים רוצים משהו אחר?

1. לנשום רגע (מותר לנו) ולבדוק 
מה חי בנו עכשיו בעוצמה גדולה יותר –
הצרכים שלנו או הצרכים של הילד שלנו.
בסיפור כאן: הרצון שלי לאפשר חופש בחירה והנאה לילדה – 
או הרצון שלי בהקלה לעצמי, בעזרה, נוחות, רוגע.

2. אם התחושה היא שויתור על הצרכים שלנו 
הוא לא מידתי ולא מאוזן בשבילנו עכשיו, 
זה המקום להגיד את ה'לא' שלנו –
כשאנחנו מנסים לעשות את זה בלי לכעוס 

וכשאנחנו מבטאים את כל אותם צרכים 
שבגללם אנחנו אומרים את ה'לא'
(במקרה שלי – בסיפור עם הטרמפ:
אותם צרכים של עזרה, הקלה, נוחות, רוגע)

3. אחרי שאמרנו את זה
כדאי לעבור מיד לילד או לילדה שלנו 
ולתת בשיחה מקום לכל אותם צרכים שלהם
שלא מתמלאים כשאנחנו אומרים להם 'לא' –
כדי לשמור על החיבור איתם:

'זה מעצבן אותך כי את מרגישה שאני לא מתחשבת ברצון שלך?

את כועסת שאני לוקחת אותך למרות שאת לא רוצה?

כייף לך כאן והיית רוצה להמשיך עוד כי זו הזדמנות כזו מיוחדת שאין אותה כל יום?'

הקשבה כזו שנותנת מקום לכאב של הילדים 
באותם רגעים שבהם אנחנו אומרים להם 'לא' 
על משהו שהם ממש רוצים – היא לא 'פינוק' לילדים –

היא מיומנות הורית בסיסית שגם ממוססת כעסים ברגע 
ומונעת את מרבית המריבות והויכוחים בבית –

והיא גם מעניקה לילדים תחושה שאנחנו רואים אותם ומבינים אותם – 
תחושה שלטווח הארוך חשובה להם יותר מכמה שעות נישאר בפסטיבל 
או כמה תוכניות הם יראו בטלויזיה –

היא חשובה לקשר שלנו איתם לטווח הארוך 
(ולכן מאד חשוב שתהיה לנו הקשבה מסוג כזה ביחסים איתם).

ודבר אחרון וחשוב – 
מותר לנו ההורים גם להתגמש – 
ומותר לנו לשמור על ה'לא' שלנו.

לפעמים, כמו בסיפור שלנו,
אני פשוט אומרת 'לא', כי אני לא מוצאת דרך אחרת
שבה גם הצרכים שלי וגם שלה יילקחו בחשבון –
ואז האתגר שאני מזמינה את עצמי אליו (וגם אתכם)
הוא להישאר שם בחיבור רגשי לילדה שלי

ולפעמים, בעקבות השיחה המשותפת עם הילד, 
אנחנו יכולים כהורים למצוא מקום בלב ולהתגמש 
ולאפשר לילד עוד כמה דקות בפסטיבל (בגן המשחקים, במסך) –
העיקר שנתמלל ונסביר למה בחרנו בזה –

יש כאן בעצם הקשבה לעצמנו, לילדים שלנו
ושפה מקרבת שיוצרת שיתוף פעולה מבלי להשתמש בכח
מבלי להתנתק רגשית מהילדים – ומבלי לוותר על עצמנו ההורים:

כשפועלים בדרך הזו מרבית הויכוחים והמריבות נעלמים
וגם לנו וגם לילדים – נעשה הרבה יותר קל.

אם אתם מחפשים דרך לשנות התנהגויות מאתגרות

שחוזרות על עצמן אצל הילדים שלכם –

והדרכים שאתם משתמשים בהן עכשיו לא עובדות לכם –

מזמינים אתכם ללמוד איתנו.

נשמח לפגוש אתכם!

יעל, יואב וגליה
וצוות הבית להורות מקרבת