למה הבן שלי קרא לי 'מטומטם ודביל' ומה עשיתי עם זה?

לפני כמה שנים הבן שלי (אז בן 4) נכנס הביתה,
ובפנים כעוסות תוך שהוא מכווץ את הגבות
אמר לי שאני מטומטם אחד ודביל,

נעל את הדלת מבפנים ואמר לי
שעכשיו אני לא אוכל לצאת יותר מהבית לעולם.

אני כבר הנחתי שאני יודע על מה הוא כועס (עוד רגע),
אבל עוד לפני זה,
המילים האלה, ה'מטומטם' וה'דביל'
ברגע שאני רק שומע אותן,

זה מעלה בי כעס שטס אצלי כמו מעלית
מאזור הבטן אל הראש,
עם ידיעה מוחלטת בתוכי שאין מצב שהילדים שלי ידברו אליי ככה,

כי אני מאמין שאם הילדים שלי יקללו אותי
בכל פעם שהם כועסים,
מהר מאד אאבד את הכבוד אליי ואת הסמכות שלי
ואני אפילו לא רוצה לבדוק איך זה להיות הורה בלעדיהם.

אני חושב שזאת הסיבה שברוב הרגעים
שבהם קללות משוגרות אלינו
אנחנו מיד מגיבים בכעס, בהתפרצות,
לפעמים אפילו בתוקפנות בחזרה
(אתה לא תדבר אליי ככה, אתה שומע!!??).

אבל אז, בפעם ההיא, עשיתי משהו אחר.

הרגשתי איך ההתפרצות עוד שנייה יוצאת ממני החוצה,
אבל נשמתי והזכרתי לעצמי שזו לא הדרך שבה אני רוצה כהורה
לטפל בהתנהגויות מאתגרות של הילדים שלי,

ושזו לא הדרך שאותה אני רוצה ללמד אותם
(כי ילדים לומדים בעיקר מהדרך שבה אנחנו פועלים –
ילדים מחקים אותנו, לטוב ולרע).

אז נשמתי, ושאלתי אותו למה הוא כועס.

הוא אמר לי בצעקה ובמילים מבולבלות מרוב כעס:
'כי אתה הלכת ואתה בכלל לא מקיים
ולא אמרת לי ואתה אמרת שתישאר,
אתה דביל אחד ומטומטם ואתה לא תצא מכאן לעולם!!!!'
(תוך כדי שהוא מחזיק ביד אחת את הידית
וביד השניה את המנעול הפנימי של הדלת, לוודא שלא אוכל לצאת).

כאן כבר נשמתי לרווחה.
הקטנטן המתוק הזה נתן לי את כל מה שאני צריך
וידעתי שבעוד דקה מעכשיו הכל מסתדר,
גם הכעס שלו יירגע וגם הסמכות ההורית שלי תישמר ותתחזק עוד.

שאלתי אותו:
אתה נורא כועס כי הלכתי מהבית של מעיין? (חברה ושכנה שלנו)

והוא: 'כן!!! אתה מטומטם!!!
אני חיפשתי אותך ולא מצאתי אותך!!!!'

אני נושם, לא נופל במלכודת הקללות, וממשיך:

אז אתה כועס עליי נורא נורא חזק,
כי הבטחתי שאשאר איתך והלכתי, ולא אמרתי לך שאני הולך?

והוא: 'כן!!! אתה מטומטם אחד!!!'

עכשיו כשאני במרחק נגיעה מהלב שלו,
הקללות כבר לא תופסות אותי ולא מכווצות אותי,
כי אני יודע מה הוא מנסה להגיד לי,
והלב שלי נפתח אליו ואני ממשיך
כשאני מרגיש את האהבה החזקה בלב שלי אליו:

ואתה רוצה לסמוך עליי שכשאני אומר לך שאני נשאר,
אני באמת אשאר, או לפחות אגיד לך אם אני הולך?
אתה רוצה להיות בטוח שאני מקיים את מה שאני מבטיח?

והוא: 'כן!!! כי אתה הלכת בלי להגיד לי!!!!'

אז בגלל זה אתה נועל אותי בבית?
כדי שארגיש כמה זה לא נעים, כמו שאתה הרגשת כשהלכתי?

וכאן כבר עלו בו דמעות אחרות,
דמעות של כאב ושל רואים אותי
והוא אמר לי שכן, שבגלל זה הוא נועל אותי בבית.

זה מה שהוא רצה.
ובגלל זה ה'מטומטם והדביל'
ובגלל זה הוא 'נעל' אותי בתוך הבית –

זו הדרך של ילד מתוק ומלא חיות ואנרגיה
לבטא את הכאב שלו ואת מה שהוא רוצה ממני:
שארגיש את הכאב שלו ואבין אותו,
ושיוכל לסמוך עליי שאם אני מבטיח אני מקיים,
ושהוא רוצה אותי לידו או לפחות לדעת איפה אני,
כי זה נותן לו בטחון –

וזה מה שהוא בעצם שאל אותי באמצעות הקללות:
אבא, אתה קרקע ובטחון בשבילי,
אני יכול לסמוך על המילה שלך ועליך?

בשלב הזה של השיחה כבר היינו על הפוף הירוק בסלון,
כשאני שוכב לידו והוא כבר 'חופר' לי באצבעות של היד כי זה עוזר לו להרגע.

שאלתי אותו:
אתה מוכן לשמוע משהו?
והוא אמר שכן.

אמרתי לו:
אתה יכול להבין שכשאתה אומר לי 'מטומטם ודביל',
אני לא יכול להבין מזה שמה שבעצם רצית,
זה שאדע שהיה לך לא נעים שהלכתי,
ושאתה רוצה לסמוך עליי שאם אני מבטיח אז אקיים?
וכאן הפנים שלו השתנו בבת אחת והוא פתאום נורא צחק,
במבוכה וביישנות, כי הוא ראה את זה –
הוא ראה את הפער בין מה שהוא רצה להגיד
לבין 'מטומטם ודביל', שזה פער עצום
(וכשמוציאים מזה את הכבדות, זה באמת יכול להיות גם מצחיק (-: )

המשכנו לצחוק יחד, מחובקים על הפוף הירוק,
הוא חופר לי ביד והלבבות של שנינו מתחבקים גם.

ומה חסר? חלק מכם שואלים :-)
'אתה לא קצת מעודד אותו לקלל עם ההתייחסות האוהבת הזו?'

אז כמובן שגם בעניין הקללות אנחנו מטפלים,
כי לא מתאים לנו שיהיו כאלו בבית.

אמרתי לו שאני לא מסכים להגיד לי את המילים האלו
כי אלו מילים שעושות לי לא טוב בתוכי,
ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאעזור לו
למצוא דרך טובה יותר לבטא את התסכול והכעס שלו
בפעמים שהם מתעוררים חזק בגוף שלו.

הוא אמר לי שכן ועברנו לדבר על זה,
על דרכים אחרות שהוא יוכל להשתמש בהן ברגעים שהוא כועס.

זה התפקיד שלקחתי על עצמי –
ללמד אותו להתנהג בדרכים שלוקחות אחרים סביבו בחשבון,
אבל מבלי שאני אצא מדעתי ואאבד את העשתונות ואצעק, אאיים או אעניש,
ומבלי שהוא יצטרך לוותר על מה שמתחולל בתוכו,

כי אני רוצה שהוא יידע מה הוא מרגיש ומה חשוב לו
ואני רוצה ללמד אותו לדבר את זה,
ואני לא מצפה ממנו שיידע מראש איך לעשות את זה –

הוא רק בן 4,
איך הוא יידע לבטא את הרגשות והצרכים שלו אם לא אלמד אותו?

ויש לי סבלנות:
עם שני הילדים הגדולים שלנו פעלנו באותה דרך,
והם לא מקללים אותנו בכלל (וגם כמעט לא אחד את השני :-) )
וגם הקטנצ'יק הפחית כבר 80% מהקללות
ונשאר לנו עוד קצת לעבוד על זה.

האמת, שזה היה לי קל אז לעשות את זה,
כי בכל שלב ידעתי מה לעשות ואיך לעשות –

לא נולדתי עם הידע והמיומנויות האלו, למדתי אותן,
וכל הורה יכול ללמוד אותן ולהשתמש בהן
ולחסוך את מרבית הויכוחים, המריבות ומאבקי הכח במשפחה,
הרבה הרבה יותר כייף לחיות בלעדיהם.

נשמח ללמד גם אתכם איך לטפל בדרך מקרבת
בקללות, הרבצות, התעקשויות התחצפויות ועוד
פשוט הצטרפו אלינו לאחת או יותר מהפעילויות שלנו
ותתחילו לפעול בדרך מקרבת גם עם הילדים שלכם.

שיהיה המשך יום טוב ומקרב,
יואב, יעל וגליה
וצוות הבית להורות מקרבת