אז מה זה בעצם תקשורת מקרבת?
זה אומר לדבר יפה אחד לשני?
לא לכעוס ולא לצעוק?
זה אומר להסכים לכל מה שהצד השני רוצה
כדי שלא להיכנס לויכוחים ועימותים? 
זה אומר לגדל ילדים בלי גבולות, שעושים מה שהם רוצים?

האמת היא שתקשורת מקרבת היא אף אחד מכל אלו.
אלא משהו אחר לחלוטין.

תקשורת מקרבת נולדה כגישה לניהול קונפליקטים בדרך של הידברות ודיאלוג. היא מתאימה לכל סוגי הקונפליקטים וכמובן בראש ובראשונה לניהול מערכות יחסים קרובות כמו הורות וזוגיות. 

הגישה עוזרת ליצור שיתוף פעולה, הקשבה והבנה בין אנשים וכן בין אדם לעצמו, באופן שמייצר הסכמות והבנות משותפות ומבלי שאף אחד מהצדדים יצטרך לוותר או לבטל את עצמו ואת מה שחשוב לו. התוצאה היא – מערכות יחסים קרובות, שמשמרות חיבור, הבנה, קרבה ואווירה טובה שנשמרות לאורך שנים. 

מי שיצר את הגישה הוא דר׳ מרשאל רוזנברג, פסיכולוג יהודי-אמריקאי, אשר הושפע מתורת האי-אלימות של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג. במקור תקשורת מקרבת נקראת – Nonviolent Communication תקשורת לא-אלימה.

אפשר לומר, שהשימוש בתקשורת מקרבת מאפשר מפגש של חיבור מהלב בין אנשים, מייצר מרחב שבו יש מקום גם למה שחשוב לנו וגם למה שחשוב לאחר. המרחב הזה שנוצר, שבו יש מקום ל’לב’ שלנו ושל אחרים, יוצר קסם בתוך מערכת היחסים – תחושה של אכפתיות, חמימות, ביחד, שיתוף-פעולה, הקשבה ועזרה הדדית.

הבחירה בסוג תקשורת שכזה יעיל במיוחד במצבים שבהם יש ויכוחים וקונפליקטים בין אנשים, אי-הסכמות וחילוקי-דעות. העוצמה של הגישה היא ביכולת שלה לשמור על תחושת הביחד ועל האמפתיה ההדדית, מבלי לוותר על מה שבאמת חשוב לשני הצדדים. הכלים והמיומנויות של תקשורת מקרבת מאפשרים לנו לנהל דיאלוג שבעזרתו קל להגיע להסכמות ולפתרונות, גם במצבים שנראו לכאורה תקועים או חסרי-מוצא, כאשר הדרך למציאת פתרונות נסללת לרוב מעצמה, כתוצאה מתחושת החיבור, הקרבה וההבנה שנוצרו. התוצאה היא הפחתת הכעסים, המתחים והקצרים בתקשורת, ולטווח הארוך יצירה של תשתית רחבה שיש בה הקשבה, הבנה, קרבה ורצון לשתף פעולה ולעזור אחד לשני.