4 מתנות שהיתה לי הזכות לתת לבת שלי בסיטואציה מאתגרת (וגם אתם יכולים)

סיפור אמיתי שקרה לי עם ענבל הבת שלי לפני כשנתיים בערך –
שבת בבוקר, ישבנו לאכול ארוחת בוקר.
שתינו היינו במצברוח טוב, רק חזרנו מחופשה ארוכה ושמחנו להיות בבית.

פתאום, באמצע הארוחה היא קמה בריצה מהכסא שלה וחזרה בוכה.

יום קודם לכן, היא קיבלה בלון הליום מיוחד במתנה מסבא וסבתא
ופתאום היא רצה אליו וגילתה שלא קשרה אותו טוב לאופניים שלה
והוא עף ונעלם לה.

היא חזרה אל השולחן בוכה ועצובה, והיה די ברור שהרגע הנעים נגמר.

מכירים את התגובות האלו שעומדות לנו על קצה הלשון במצבים כאלו?

"אויש, נו, מה את עושה כזה עניין מבלון" – או –

"אין דבר, זה סופו של כל בלון" – או –
"אל תהיי עצובה מחר אני אקנה לך בלון חדש" – או –
"את כבר ילדה גדולה, בגלל בלון את בוכה?" – או –
"אולי תפסיקי, את הורסת לנו את הארוחה הכייפית שלנו"
 

לרגע אחד קטן סוג התגובה הזה עמד לי על קצה הלשון.
אבל ידעתי שזה רק יוביל אותנו ליותר בכי ולתחושה לא טובה בינינו.

אז באותו רגע, ליד שולחן ארוחת הבוקר, החלטתי להגיב אחרת – בתקשורת מקרבת
ובעצם הבחירה שלי היתה לי הזכות ללמד את הילדה שלי ארבעה דברים חשובים מאוד,
בלי אף טיפה של הטפה או חינוך, ולתת לה ארבע מתנות יקרות ערך לחיים שלה.

1 – המתנה הראשונה – להיות בפגיעות
הדבר הראשון שעשיתי היא – להציע לה לבוא אליי. היא נענתה כמעט מיד. זה לא תמיד קורה לה.
אם היא מרגישה שיש בי טיפת שיפוט עליה, או כעס היא לא תגיע. הפעם כנראה הבחינה
בכך שאני ממש לא שם. היא שמה עליי את הראש ובכתה. נתתי לה לפרוק,
להוציא את הכאב, את התסכול, את חוסר האונים
ואולי אפילו את האשמה שהרגישה על כך שלא שמרה
מספיק על הבלון שלה. לא עצרתי אותה. ליטפתי אותה.
"הבלון הזה היה לי כל-כך חשוב, אמא", היא אמרה. והוסיפה "אני לא קשרתי אותו טוב".

מעבר לכך שהלב שלי נפתח אליה באותו רגע, חשבתי על המתנה הגדולה
שאני נותנת לה באותו רגע – מתנת הפגיעות. זכות גדולה בשבילי היא,
שהילדה שלי מוכנה להעמיד את עצמה בעמדה חשופה ופגיעה מולי, בכאב שלה,
להודות בטעות שלה בכנות בפניי. אני בטוחה שגם אתם כהורים נתקלתם ברגע כזה,
אבל הנטייה שלנו היא לעבור על זה די מהר לסדר היום מבלי לעצור לרגע. ברגע ההוא כשעצרתי, ראיתי בכך מתנה גדולה לא מובנת מאליו – האמון שהיא רוכשת לי כדי להסכים להיות פגיעה וחלשה בנוכחותי. תחשבו לרגע, כמה מאיתנו חוו בדיוק את ההיפך כילדים, ולמדו להגיד "שהכל בסדר", גם אם ממש לא, כי קשה להם לסמוך על אנשים שבאמת יבינו ויהיו שם בשבילם.  

2 – המתנה השנייה – התמודדות עם פרידה

האם לכל בלון יש תחליף? האם כל עצב ופרידה בחיים שלנו נוכל לטאטא
במילים "אין דבר, מחר נקנה לך אחר?", התשובה היא שלא. 
שום בלון שאקנה לה לא יהיה אותו דבר במקרה הזה, כי הוא סימל בשבילה
רגע מיוחד של פגישה מחודשת עם סבא וסבתא. 
אנחנו כל-כך רוצים לחסוך לילדים הרכים שלנו את הצער והעצב על פרידה
שאנחנו כמעט מיד מעדיפים לכסות ולטשטש להם את הכאב. 
אבל האם במציאות העתידית שלהם באמת נוכל לעשות להם את זה?
האם אנחנו באמת יכולים להגן עליהם מאכזבות? האכזבה על ציון לא טוב שקיבלו, 
על שלא הציעו להם להצטרף למסיבה, על שלא התקבלו לאוניברסיטה שרצו?
התשובה היא שממש לא. והמתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת להם 
כבר מגיל רך וצעיר היא היכולת הרגשית להתמודד עם עצב וכאב שהם חווים, 
מבלי לטייח אותם או להתעלם מהם.

הדרך לעשות זאת היא להכיר בכך שרגשות של עצב, כאב, אכזבה ואבל 
הם חלק טבעי ממגוון הרגשות האנושיים, ושכדאי ללמד את הילדים שלנו 
(וגם את עצמנו) לא לחשוש להרגיש אותם על אף שהם מעוררים כאב. 
כשנלמד להרגיש רגשות לא פשוטים נצליח גם להרגיש באופן מלא רגשות 
של שמחה ואושר, וגם פחות נהייה משותקים מפחד מפני הכאב. 
הילדה שלי נתנה לי הזדמנות לאפשר לה ללמוד מהחוויה שלה על איך 
רגשות של כאב ואכזבה נולדים ומתפוגגים אם רק נותנים להם מקום, 
ולא רק אם יחזור אליה הבלון