יואב לבנה
איך אני מושיב את הילדים שלי לארוחת ערב
מבלי שאצטרך לבקש ולבקש ולהתעצבן בסוף –
זה מה ששאלתי את עצמי השבוע
בשעה רבע לשבע בערב:
הייתי עייף אחרי לילה עם מעט שעות שינה,
גליה הלכה ללימודים ולא היתה לי טיפת כח
להתחיל להתחנן או להיכנס למאבק איתם –
חיפשתי דרך שבה במשפט אחד הם פשוט יגיעו כולם
ויתיישבו לשולחן, מרצונם שלהם.
להגיד להם: בואו, ארוחת ערב מוכנה,
ידעתי שלא יעבוד – שניים היו במחשב,
הבת שלנו ושתי חברות שלה היו בשיאו של משחק במרפסת.
אוקיי, אמרתי לעצמי,
תחפש משהו אחר.
אז עצרתי לרגע ונשמתי,
ואז הגיע אליי הרעיון.
ניגשתי לארגז התחפושות שבפינת הילדים,
לקחתי לעצמי פאה ורודה שנשארה שם מאיזה פורים,
לבשתי אותה (צריך לומר 'חבשתי'?),
כופפתי את היד ופרשתי עליה את מגבת המטבח
כמו שמלצרים של פעם היו עושים,
יצאתי למרפסת ובמבטא צרפתי כבד הזמנתי
את הבת שלי ואת החברות שלה לאכול:
'ערב טוב מדמוזל נוגה, רוני ויערה,
ארוחת הערב במסעדה של מרסל מוכנה,
מוזמנות לשולחן ומרסל יגיש לכם אוכל מיוחד של מסעדה שלו'.
נוגה והחברות שלה הסתכלו עליי מופתעות,
ואחרי כמה שניות של שתיקה –
נקרעו מצחוק ורצו לשולחן.
מעודד מהתגובה שלהן, אמרתי לעצמי
שאולי זה יעבוד גם עם הבנים ליד המחשב.
'שלום אדונים נכבדים (עדיין במבטא),
מסעדה של מרסל נפתחה,
מוזמנים לשולחן ומרסל יגיש לכם מטעמים הוא הכין'.
הבנים שכבר שמעו את הצחוק של הבנות
התפוצצו מצחוק (בכל זאת הייתי עם פאה ורודה על הראש ומגבת על היד)
עזבו את המסך ורצו גם הם לשולחן –
והנה חמישה ילדים צוחקים ומשולהבים יושבים לאכול
ומתרגשים לראות איך זה ממשיך מכאן –
מרסל ימשיך את הערב או שאבא העייף יחזור?
ואני ממשיך:
'בושי שלכם הלך עבודה (הם קוראים לי בושי),
מרסל רוצה להראות לכם תבשילים הוא הכין,
כל ילד יגיד תבשיל הוא רוצה ומרסל יגיש לצלחת'.
הילדים היו בהיסטריה של צחוק והתרגשות.
כל ילד רצה שאגיש לו לצלחת ושאדבר איתו 'בצרפתית',
חברה של נוגה אימצה דמות של לקוחה מתעצבנת
וענתה לי במבטא משלה שהיא המציאה,
וחגגנו ארוחת ערב הכי פשוטה קולינרית
(אורז ומרק טחון של ירקות ועדשים עליו),
כשרוב הזמן גם אני (שכבר נכנסתי ממש לדמות)
וגם הם, נהנים וממציאים דיאלוגים מצחיקים.
נגמרה הארוחה ואמרתי לעצמי –
אם זה עבד עם ארוחת הערב,
אולי זה יעבוד גם עם המקלחות?
ולשמחתי זה המשיך.
כולם נכנסו למקלחת בפעם הראשונה שביקשתי
(נבו אמר לי שהוא בא רק אם מרסל מקלח אותו!),
ובמקלחת עשיתי להם חידונים בנושא צרפת:
לנבו חידונים על כדורגלנים צרפתיים (זינדין זידאן ומישל פלטיני),
לנוגה על זמרים וציירים (אדית פיאף, מונה ומאנה),
ולאוהד על אוכל צרפתי (מבין האפשרויות שנתתי לו הוא ידע שלחם ארוך זה באגט).
ארוחת ערב, מקלחות והשכבה,
עברו בכייף ובשיתוף פעולה
ועוד כשהייתי בעייפות גדולה שבמצב רגיל
היתה יכולה להוביל לעצבנות גדולה.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כי הסיפור הזה ממחיש את ההבדלים שיש
בין הצרכים שלנו לבין הצרכים של הילדים
בזמן המשותף אחר-הצהריים:
אנחנו רוצים לתקתק משימות,
להספיק הכל ולעמוד בלוח הזמנים שלנו,
והם רוצים לשחק, להנות, לצחוק,
לגלות ולהתרגש מדברים חדשים,
הם רוצים שיהיה להם מעניין וכייף –
הם רוצים לחגוג את החיים.
והמפגש בין שתי קבוצות הצרכים האלו
הוא זה שבהרבה פעמים מסביר את הקונפליקטים אחר-הצהריים בבית,
והוא שגם מביא לבקשות חוזרות ונשנות שלנו שהם לא מתייחסים אליהן
ולאיבוד סבלנות בתוכנו, הרמות קול, התניות של אם אתה לא – אז,
וכל מה שמגיע לפעמים אחריהן.
אז לא, לא בכל רגע זה אפשרי שנהפוך למרסל המלצר,
וכמובן שהיינו רוצים שהם ישתפו פעולה
גם בלי הזמנה מיוחדת עם פאה ורודה על הראש ומגבת על היד –
אבל אם אנחנו מכוונים לצרכים שלהם,
ברגעים שבהם אנחנו במצב רוח טוב ופנויים לזה –
זה מאד עוזר בסופו של דבר גם למלא את הצרכים שלנו.
לסיכום – ככה אפשר להשתמש בזה:
1. לעצור רגע לפני הזמן המשותף עם הילדים
ולהיזכר מהם הצרכים שלהם – ומה שלנו
2. לחשוב באיזו דרך יצירתית אנחנו יכולים
לעשות את אותן פעולות שגרתיות – כדי שייענו גם על צרכים שלהם.
3. לזכור שזה יכול להיות גם בדברים קטנים,
כמו לעשות חידון במקלחת או להסיע אותם אליה
כשהם יושבים על סקייטבורד ואנחנו מושכים אותם בחבל,
או להכיר להם בזמן צחצוח השיניים את 'היד המשתוללת'
שפתאום מתחילה לצחצח נורא מהר (את הילדים שלי זה מצחיק) –
אלו כמובן רק דוגמאות וכל אחד יכול להשתמש ברעיונות שמתאימים לו.
כשזה מתאפשר – זה מאד עוזר.
מוזמנים לשתף אותנו כאן למטה בתגובות.
שיהיה לכולם שבוע טוב,
יואב
הבית להורות מקרבת
מחפשים דרך להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי להשתמש באיומים ועונשים
כדי להיפרד מויכוחים ומאבקי כח בבית?
לחצו כאן כדי להצטרף להדרכת הורים אינטרנטית (חינמית):
'במקום עונש – וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3'
תודה רבה. בעקבות השראה שקיבלתי מכתבה זו נולד משחק הסידור הבא. רצפת הסלון היתה מלאה בחלקי לגו שהילדים (5 ו-8) שפכו כדי למצוא חלקים מסוימים. הילדים היו בחדר ההורים מטפסים על מיטת ההורים וגם קצת קופצים עליה. בקשותיי לרדת מהמיטה ולא לקפוץ כי זה הורס את המזרון לא נענו. לאחר שגירשתי אותם כמה פעמים עצרתי לרגע לחשוב על הצורך שלי (סידור) ועל הצורך שלהם (משחק שבו אני רודפת אחריהם). ואז נולד משחק הסידור "שודדי הלגו". כלי איסוף הלגו הונחו במסדרון מחוץ לסלון, והלגו בסלון היה האוצר שאני שומרת עליו והם אמורים לשדוד אותו ולשים בקופסאות במסדרון, תוך כדי שאני מנסה לתפוס אותם ולדגדג בדרך. הם מאוד נהנו ובסיום ביקשו שבעתיד שוב פעם נשחק בשודדי הלגו.
אחרי כמה פעמים, לפני שזה נמאס, לתת לילדים לשחק את המשחק. להמציא דמות ולהזמין את כולם לארוחה, לנהל את הכניסה למקלחות של כל הילדים… שיתוף דרך משחק מאפשר ראיית המצב בעיניים אחרות, ללא פחד להתבגר מצד הילדים. מאפשר להנתהל באוירה נעימה, וגם לבצע את המטלות השוטפות.
אני חייבת להודות שלא כ"כ נוח לי עם הטיפ הזה…קצת לא לוקח אותי כהורה בחשבון וגם לא לוקח בחשבון שריטואל ארוחת הערב\ מקלחות\ השכבות קורה בכל יום…זזתי בחוסר נוחות בכיסא. מודה
הי שיר, תודה שכתבת.
מניח שמה שקשה לך הוא המחשבה שאנחנו צריכים עכשיו לעשות שמיניות באוויר כדי שהילדים ייעשו פעולות 'פשוטות' כמו לשבת לאכול (שזה בכלל בשבילם). כן?
אז רוצה להדגיש כמו שכתבתי בפוסט עצמו: אני לא מצפה מעצמי או מהורים אחרים להיות 'מרסל' בכל ארוחה. זה רק סיפור שבא להדגיש נקודה שהיא בעיניי סופר-חשובה: לילדים יש צורך במשחק ובעניין ובכייף ובלצחוק ובלהתחדש ובחגיגת החיים. זה מהותי וזה קבוע כל עוד הם ילדים. מניסיוני הרבה יותר קל לנו ההורים ברגע שאנחנו מבינים את זה. מרסל הוא מבחינתי סיפור שמצביע על הנקודה הזו, שבאינטנסיביות של החיים ומתוך התכווננות הורית לביצוע משימות, אנחנו יכולים לשכוח את זה.
מקסים,
האמת שלאחר שכתבת את זה גיליתי על עצמי שזו גם הדרך שלי. יכול להיות שזה יהיה רעיונות להורים נוספים
כשהילד שלי (בן שנתיים) הולך לישון אני משחק איתו במקלחת בלעשות קצף, עושה לו שק קמח למיטה. נותן לו למצוץ את המשחה המתוקה של משחת השיניים. לפעמים גלגולים על המיטה של ההורים.
מתחבא לו מתחת לשמיכה או עושה לו קוקו מבעד לחולצה שלו… ועוד
תודה על השיתוף ועל המקום לשתף :-)
היי יואב,
רעיון מקסים וכייפי!
יצירתיות וכיופים תמיד עוזרים להביא ילדים לשיתוף פעולה (:
רציתי רק לשאול איך זה עובד ביום שלמחרת לדוגמא, הילדים לא מבקשים שוב את מרסל? האם הם מצליחים לקבל את זה שלא כל יום עושים מסעדה צרפתית?
והאם הם לא מביעים יותר התנגדות לגליה שלא עושה להם מרסל? (בהנחה שהיא גם לא עושה כיופים אחרים)
אשמח לשמוע איך זה עובד. תודה רבה!
זויה
הי זויה, שמח שהתחברת לזה. הניסיון שלי מראה שילדים צריכים צחוקים וכייף והתחדשות והתרגשות – כמו שאנינו המבוגרים צריכים גלידה או סרט – לא כל הזמן, אלא פעם ב-…. ושזה ממלא להם את המצברים, ואז יש ימים שהם פשוט באים לאכול כי הם רעבים או כי אנחנו מבקשים. בגדול אני חושב שבית שצוחקים בו, יש בו יותר שיתוף פכולה באופן כללי כי לילדים כייף, והם רוצים להנות.
לגבי גליה, הילדים מקבלים ממנה המון המון המצאות יצירתיות שמוציאות פעולות רגילות מהשגרה ומכניסות המון עניין – כמו להזיז את השולחן בסלון ולשים בו מזרונים שהם קפצו עליהם כל אחה"צ, כמו לשים סרט ולהכין פופקורן, לצחצח שיניים עם שתי מברשות ועוד.
ולגבי מרסל:) אןהדי ביקש אותו עוד פעם ביום שאחרי וזהו. מאז הדם והמבטא מעלים אצלם צחוק ונשאר לנו זיכרון כייפי משותף.
מהמם! וזה לא יעבוד למחרת. ואתה ולא מתיימר שזה כן. זה טיפ מצויין. אבל החשוב כאן זה לשים לב לסיכום שלך – לעצור רגע בפעם הבאה ולחשוב שניה אחר על הצרכים שלהם כי הם שונים מאוד משלנו. ולקוות שרעיון יפה אחר יבקר אותנו. בכל מקרה ללא המודעות לכך – המוזה לא תבוא
תודה רבה
בדיוק כך! :-)
רעיון מקסים. כל הכבוד על הסבלנות ועל הנכונות להירתם לצרכים של הילדים ולהיענות להם באופן יצירתי.
תודה, ספיר יקרה!