בשבת האחרונה ישבתי עם ענבל (בת 5.5) לאכול ארוחת בוקר. שתינו היינו במצברוח טוב, רק חזרנו מחופשה ארוכה ושמחנו להיות בבית.
פתאום, באמצע הארוחה היא קמה בריצה מהכסא שלה וחזרה בוכה. יום קודם לכן, היא קיבלה בלון הליום מיוחד במתנה מסבא וסבתא
ופתאום היא רצה אליו וגילתה שלא קשרה אותו טוב לאופניים שלה והוא עף ונעלם לה.
היא חזרה אל השולחן בוכה ועצובה, והיה די ברור שהרגע הנעים שלנו ביחד נגמר.
מכירים את התגובות האלו שעומדות לנו על קצה הלשון במצבים כאלו?
"אויש, נו, מה את עושה עניין מבלון" – או –
"אין דבר, זה סופו של כל בלון" – או –
"אל תהיי עצובה מחר אני אקנה לך בלון חדש" – או –
"את כבר ילדה גדולה, בגלל בלון את בוכה?" – או –
"אולי תפסיקי, את הורסת לנו את הארוחה הכייפית שלנו"
לרגע אחד קטן סוג התגובה הזה עמד לי על קצה הלשון.
אבל ידעתי שזה רק יוביל אותנו ליותר בכי ולתחושה לא טובה בינינו.
אז באותו רגע, ליד שולחן ארוחת הבוקר, החלטתי להגיב אחרת,
בחרתי להוביל את המצב שנוצר בתקשורת בינינו למקום אחר.
ובעצם הבחירה שלי היתה לי הזכות ללמד את הילדה שלי ארבעה דברים חשובים מאוד,
בלי אף טיפה של הטפה או חינוך, ולתת לה ארבע מתנות יקרות ערך לחיים שלה.
1 – המתנה הראשונה – להיות בפגיעות
הדבר הראשון שעשיתי היא – להציע לה לבוא אליי. היא נענתה כמעט מיד. זה לא תמיד קורה לה.
אם היא מרגישה שיש בי טיפת שיפוט עליה, או כעס היא לא תגיע. הפעם כנראה הבחינה
בכך שאני ממש לא שם. היא שמה עליי את הראש ובכתה. נתתי לה לפרוק,
להוציא את הכאב, את התסכול, את חוסר האונים
ואולי אפילו את האשמה שהרגישה על כך שלא שמרה
מספיק על הבלון שלה. לא עצרתי אותה. ליטפתי אותה.
"הבלון הזה היה לי כל-כך חשוב, אמא", היא אמרה. והוסיפה "אני לא קשרתי אותו טוב".
שאני נותנת לה באותו רגע – מתנת הפגיעות. זכות גדולה בשבילי היא,
שהילדה שלי מוכנה להעמיד את עצמה בעמדה חשופה ופגיעה מולי, בכאב שלה,
להודות בטעות שלה בכנות בפניי.
אני בטוחה שגם אתם כהורים נתקלתם ברגע כזה,
אבל הנטייה שלנו היא לעבור על זה די מהר לסדר היום מבלי לעצור לרגע.
ברגע ההוא כשעצרתי, ראיתי בכך מתנה גדולה לא מובנת מאליו – האמון שהיא רוכשת לי כדי
להסכים להיות פגיעה וחלשה בנוכחותי. תחשבו לרגע, כמה מאיתנו חוו בדיוק את ההיפך כילדים,
ולמדו להגיד "שהכל בסדר", גם אם ממש לא, כי קשה להם לסמוך על אנשים
שבאמת יבינו ויהיו שם בשבילם.
2 – המתנה השנייה – התמודדות עם פרידה
האם לכל בלון יש תחליף? האם כל עצב ופרידה בחיים שלנו נוכל לטאטא
במילים "אין דבר, מחר נקנה לך אחר?", התשובה היא שלא.
שום בלון שאקנה לה לא יהיה אותו דבר במקרה הזה, כי הוא סימל בשבילה
רגע מיוחד של פגישה מחודשת עם סבא וסבתא.
אנחנו כל-כך רוצים לחסוך לילדים הרכים שלנו את הצער והעצב על פרידה
שאנחנו כמעט מיד מעדיפים לכסות ולטשטש להם את הכאב.
אבל האם במציאות העתידית שלהם באמת נוכל לעשות להם את זה?
האם אנחנו באמת יכולים להגן עליהם מאכזבות? האכזבה על ציון לא טוב שקיבלו,
על שלא הציעו להם להצטרף למסיבה, על שלא התקבלו לאוניברסיטה שרצו?
התשובה היא שממש לא. והמתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת להם
כבר מגיל רך וצעיר היא היכולת הרגשית להתמודד עם עצב וכאב שהם חווים,
מבלי לטייח אותם או להתעלם מהם.
הם חלק טבעי ממגוון הרגשות האנושיים, ושכדאי ללמד את הילדים שלנו
(וגם את עצמנו) לא לחשוש להרגיש אותם על אף שהם מעוררים כאב.
כשנלמד להרגיש רגשות לא פשוטים נצליח גם להרגיש באופן מלא רגשות
של שמחה ואושר, וגם פחות נהייה משותקים מפחד מפני הכאב.
הילדה שלי נתנה לי הזדמנות לאפשר לה ללמוד מהחוויה שלה על איך
רגשות של כאב ואכזבה נולדים ומתפוגגים אם רק נותנים להם מקום,
ולא רק אם יחזור אליה הבלון.
3 – המתנה השלישית – הקשבה נוכחת
זה לא היה אירוע ארוך. אולי 10-15 דקות. אבל הייתי שם בשבילה במלוא הנוכחות שלי.
הקשבתי לה, הייתי איתה, איך שהיא, בלי שיפוט, בלי "אבל".
באותו רגע לא עסקתי בשום דבר אחר בעולם ולא עניין אותי כלום
חוץ מאשר להיות נוכחת ברגע הזה ביחד איתה.
וכבר גיליתי בעבר עד כמה הקשבה נוכחת היא משהו שהילדה שלי כמהה אליו ומעריכה אותו.
לפני כמה זמן היא אמרה לי שהמשאלה שלה היא,
שיום אחד שלם אני אהיה רק איתה ואשחק רק איתה. (נתתי לה את זה, ברור :)
ואז גם הבנתי עד כמה זה קריטי לה ההקשבה הבלעדית הזאת.
בלי טלפון, בלי מחשב, בלי עבודה, בלי מחשבות שמעסיקות אותי,
בלי מבוגר אחר או ילד שחולק איתה את תשומת הלב שלי.
פשוט להיות איתה וזהו.
אני יודעת את זה, כי גם אני לפעמים חושבת את זה על הילדה שלי.
שאם זה היה תלוי רק בה היא היתה רוצה אותי לעצמה 24/7 בלי להתעייף.
אבל האמת היא שמצאתי שזה לא נכון. רובנו רחוקים מאוד מלתת להם הקשבה נקייה ונוכחת
אפילו ל-15-20 דקות ביום. לכן הם ממשיכים לבקש ואף לנדנד, כי הם לא מוותרים –
על הזכות והצורך שלהם להקשבה, למקום ולביטוי עצמי. ולכן אנחנו חושבים שזה לא ייגמר בחיים.
אבל ככל שנותנים להם מזה יותר ובאופן קבוע הם מרגישים שיש להם מקום, הצורך התמלא והם יכולים להרפות. והם מרפים. מניסיון :)
כל-כך היינו רוצים לעצמנו כמבוגרים – שיהיה מישהו בעולם שיאהב אותנו, שיקשיב לנו, שיהיה איתנו,
שיקבל אותנו בדיוק בדיוק כמו שאנחנו. בלי צורך לשנות, להשתפר, לבכות פחות או יותר,
להיות חזקים יותר או חלשים יותר. איזה כיף להרגיש שמקבלים אותי ואוהבים אותי כמו שאני.
ובסופו של דבר, כשיש לנו מקום כזה בבית שלנו, עם אמא או אבא שלנו, או שניהם,
נלמד ונפנים בדיוק את המסר הזה לתוכנו – שמותר ואפשר וכדאי פשוט להיות מי שאנחנו.
המתנה הזאת היא לטווח הארוך נותנת ביטחון עצמי, עמוד שדרה, וביטחון במי שאנחנו ובמה
שיש לנו להביא לעולם. כמה כיף, שאפשר להפוך רגעים של 10-15 דקות לרגעים לימודיים שכאלו,
שבהם אנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו כל-כך הרבה שיעורים טובים לחיים שלהם.
- האירוע כולו נמשך 10-15 דקות.
- ענבל בכתה, התייסרה, כאבה אבל נרגעה וחזרה לעצמה בלי שאריות
- אני יצאתי בסיפוק גדול ובחוויה שהצלחתי להיות נוכחת בלי להישאב
ושלימדתי דברים חשובים את הילדה שלי - חזרנו לארוחת הבוקר ולשבת של כיף בלי אף משקע
- ולא, לא קניתי לה עוד בלון. היא לא ביקשה ולא ראיתי בכך צורך.
היא בטוח תקבל בלון אחר בהזדמנות.
וגם על החלק היישומי-מעשי שלה, ואיך גם אתם יכולים להכניס למידה מקרבת הביתה –
מוזמנים להשתתף בסדנת המבוא שלנו להורות מקרבת.
במתחם "קמפוס" בני ברק (ליד קניון איילון).
השתתפות בהרשמה מראש בלבד. נשארו לנו 8 כרטיסים אחרונים!
כל הפרטים בקישור הזה – לחצו כאן
יעל (וכמובן גם יואב וגליה)
תודה על הפוסט המקסים הזה. אני חושבת שאשוב לקרוא אותו, כי נדמה הוא נוגע במקומות שאני לפעמים מחמיצה.
תודה, שי! נעים לקרוא!
(זאת גלית, מצטרפת חדשה לצוות הבית)
ממש מקסים , אני גם חייבת לקחת פסק זמן ולנסות את הדרכים הללו 😉
הי מלי,
זאת גלית, מצטרפת חדשה לצוות הבית.
רציתי לשאול אם אכן ניסית ללכת על זה? אם כן איך הלך? והאם זה נשמר בשנתיים שחלפו? או האם היית רוצה להרים את הכפפה עכשיו?
אם כן, דרך טובה להתחיל זה להקשיב להדרכה האינטרנטית שלנו (גם אם הייתה בה כבר, זה היה מזמן וכדאי לרענן ולפתוח אפשרויות). את יכולה להרשם בקישור הזה:
http://feelfamily.co.il/webworkshop?ref=blogg
ולצפות ללא עלות מכל מחשב או פלפון חכם.
נשמח לשמוע ממך!
יום מבורך,
גלית
ממש מקסים , אני אנסה לאמץ זאת 😉
שלום ענבל,
אהבתי את התגובה שלך לבתך. נראה שנהגת נכון.
מה עושים עם ילדים בוגרים , שלא משתפים תמיד במה שמציק להם?
תודה מרים
הי מרים,
זו גלית, מצטרפת חדשה לצוות הבית.
האם זה עוד רלבנטי לך?
תקשורת מקרבת – הגישה שאנחנו מלמדים – מתאימה לכל הגילאים. טוב להתחיל איתה כמה שיותר מוקדם ואז הילדים ממש גדלים עם זה באופן טבעי, אבל היא עוזרת גם כשמתחילים להשתמש בה עם ילדים מתבגרים או בוגרים ואפילו על הדרך היא מסייעת בתקשורת עם בן הזוג, קולגות בעבודה וכולי.
חסרים לי פרטים על המקרה שלך, אבל הרבה פעמים כשילדים ובוגרים לא משתפים, זה נובע מחשיבה שאם ישתפו ההורים יענישו אותם או יכעסו. יש להם חשש שלא יהיה מקום או לגטימציה לרצונות ולצרכים שלהם. לכן אחד הדברים החשובים שאפשר לעשות זה לתת להם אמפטיה בדיוק על זה: אתה ממש חושש שאם תשתף אותי בדברים, זה יבוא לי לא בטוב ואני אגיב בכעס או אומר שזה לא בסדר? וזה ממש יכאב לך אז אתה מעדיף לא לדבר/ להסתיר? ואז להבטיח שהוא יכול לשתף ואת לא תשפטי אותו אלא תקשיבי ותחשבי על זה ותעשי כל שביכולתך לתת לזה מקום בלב שלך. וכשהוא מעלה דברים–באמת לנסות להכנס לנעליו ולראות את הצרכים שלו מתחת להתנהגויות שאולי את ממש לא אוהבת או מאיימות עלייך. מדבר אלייך?
זה על קצה המזלג והשאלה שלי היא –האם יצא לך לשמוע את ההדרכות שלנו? אם לא, יש לנו הדרכה אינטרנטית חינמית שמאפשרת לקבל מענה להרבה שאלות לגבי הגישה שלנו וגם יותר רקע על כלי שמאפשר למנוע מאבקי כוח עם הילדים ולהביא לחיבור וקירבה. רוב הדוגמאות בהדרכה האינטרנטית הן של ילדים קטנים יחסית, אבל הכלים הם אותם כלים ואפשר לתרגם אותם לשימוש במצבים שמתאימים למתבגרים. את גם יכולה לשאול שאלות במהלך ההדרכה וואם אנחנו מספיקים אנחנו עונים. שווה לנסות ואם יישארו לך עוד שאלות תחזרי אלינו אח"כ (אפשר גם בפרטי). בסוף ההדרכה אנחנו גם מספרים על הדרכות נוספות בתשלום, אבל להורים רבים כבר ההדרכה החינמית מאפשרת מפנה משמעותי. אם זה רלבנטי עדיין ומעניין אותך, נרשמים בקישור הבא:
http://feelfamily.co.il/webworkshop?ref=blogg
ואז מקבלים לינק כניסה להדרכה.
נשמח ממש לראות אותך!
גלית
וואו יעל אהבתי מאוד מאוד, התרגשתי ממש, איזה כייף ומזל יש לענבל
יקרה, איזה כיף לראות אותך כאן ולקבל את התגובה שלך :)
ונראה לי שזה כיף גדול אבל לא מזל, הרי כולנו יכולים לתת להם את זה אם יש לנו את הכלים המתאימים בידיים.
חיבוק!
יעל
תודה, ממש נגעת בנקודות עמוקות וחשובות, נשמע ככ נכון… הלוואי ונזכה להרבה רגעים מחברים ומחוברים כאלו כאמהות!
תודה רבה רבה רבה על השיתוף!!!! מקסים ומלמד המון!!!!!!!!
בשמחה