האיש בצוללת הצהובה – או – מהי תקשורת מקרבת

פעם, לפני הרבה שנים, היתה צוללת צהובה (לא של הביטלס, אחרת). בתוך הצוללת הצהובה שט איש אחד, שניווט אותה לבדו במרחבי האוקיינוס. רוב הזמן היה האיש יושב בכיסא התצפית שלו ומסתכל החוצה דרך עדשת הפריסקופ שלו

יום אחד הציץ האיש דרך עדשת הפריסקופ, וראה עדשה אחרת מסתכלת עליו! על פי צבעו הכחול של הפריסקופ שמולו הוא הבין שלפני ניצבת צוללת כחולה! הוא היה נרגש מאד ורצה לדבר עם האיש האחר שבצוללת הכחולה, אבל פתאום עלה בו חשש שאולי לא כדאי לו ככה פשוט להביע את ההתרגשות שלו החוצה, וגם מה הוא יודע על האיש האחר וכוונותיו. הוא החליט לא לעשות כלום ולחכות לתגובה מהצוללת הכחולה.

האיש בצוללת הכחולה, שגם הוא הציץ דרך עדשת הפריסקופ שלו, לא הבין למה האיש שבצוללת הצהובה לא פונה אליו, הרי הוא רואה אותו! ומיד עלה בו חשש. בטח יש סיבה טובה שבגללה הוא לא פונה אליו! הוא החליט להוציא החוצה דגל כחול שעליו הוא כתב: “מי אתה ומה מעשיך כאן?” וכך עשה. האיש בצוללת הצהובה, שהמשיך להסתכל דרך העדשה, ראה פתאום את הדגל, הביט בכתוב ואמר לעצמו, ידעתי! האדם שמולי הוא אדם תוקפני! ידעתי שכדאי לי להיות זהיר איתו! והוא שלף מיד את עט הדגלים שלו וכתב על דגלו הצהוב: “לא אומר לך מי אני עד שלא תגיד לי מי אתה!!!”. האיש בצוללת הכחולה הביט בכתוב ואמר לעצמו…

וכאן יש בסיפור שלנו שלושה תסריטים אפשריים. איזה לדעתכם מציאותי יותר? תשפטו בעצמכם:

תסריט ראשון…
האיש בצוללת הכחולה אמר לעצמו: האיש שמולי הוא תוקפן ומחרחר מלחמה. אני אראה לו מה זה! איתי לא מתעסקים! מי הוא שיגיד לי מה לעשות?? והוא הוציא את כלי המלחמה שלו, כיוון אותם אל הצוללת הצהובה, נחוש להראות לאיש שבתוכה שלו לא נותנים פקודות.

תסריט שני…
האיש בצוללת הכחולה אמר לעצמו: איזה איש מתוסבך נמצא מולי! מה בסך הכל ביקשתי? שיגיד לי מיהו? מה זה הפחד הזה? הוא צריך ללכת לאיזה טיפול לצוללנים! יאללה, אני מסתלק מפה, לא רוצה להסתבך עם אחד כזה (האיש שבצוללת הכחולה כבר הסתבך בעבר והוא הבין את הפרנציפ). האיש הצהוב מביט בצוללת הכחולה מסתובבת ומתרחקת. הוא לא יודע אם הוקל לו, או שישנה כאן החמצה. ועכשיו גם אין לו שום דרך לברר את זה.

תסריט שלישי..
האיש שבצוללת הצהובה והאיש שבצוללת הכחולה לא בדיוק יודעים איך להמשיך מהמתיחות הזו שנוצרה פתאום. באפשרות הזו הם גם מצויים בתוך מפרץ קטן, שם התנדבו לשרת, והם לא יכולים לצאת ממנו כרגע (מה גם שהאוקיינוס הפתוח קצת מפחיד אותם). הם מסתובבים ושטים במפרץ כמו שני דגי זהב באקווריום עגול – לאן שהם לא שטים, הם מוצאים את עצמם שוב ושוב מול הצוללת השנייה. במפגשים האלה הם נעים בין הרצון להסתלק מהמפרץ הקטן הזה, לבין הרצון לנסות אולי לדבר עם הצד השני. אבל עדיין חי בהם הזיכרון של הניסיון הראשון שהביא לכל המתיחות הזאת, והם אומרים לעצמם שאם זה מה שקרה בניסיון הראשון, לא בטוח שכדאי בכלל לעשות ניסיון שני. ובאותם רגעים האפשרות הלא-אטרקטיבית של להמשיך-לשייט-שם-ככה נראית להם הכי מוכרת ובטוחה, והם ממשיכים לשוט שם, במעגלים, עד עצם היום הזה…

הסיפור הפשטני הזה לא מסביר מה זה תקשורת מקרבת. הוא מסביר את ההסתבכות הבלתי-נמנעת שלנו האנשים, כל עוד אנחנו מתייחסים רק למה שאנחנו רואים בחוץ, מעל פני המים (אמירות והתנהגויות), ומפרשים את זה על פי עולמנו הפנימי, מבלי לדעת מהם המניעים העמוקים והאמיתיים של עצמנו ושל האיש בצוללת שמולנו. תקשורת “רגילה” בין אנשים היא בדרך כלל תקשורת בין דגלים, כאשר כל צד מפרש את כוונות האחר על פי עולמו הפנימי, וכותב את דגליו כך, שהאחר לא ממש מבין מה באמת קורה בתוך הצוללת שלו.

תקשורת מקרבת, היא כלי מיוחד שמעניק את היכולת לכל צוללן להבין מה בעצם חשוב לו ולהוציא דגל שמסביר מה קורה בצוללת שלו. תקשורת מקרבת מעניקה גם את היכולת להבין מה חשוב לאיש בצוללת שממול, גם אם הכיתוב על הדגל שלו אינו מדויק, וגם אם אנחנו לא אוהבים את מה שכתוב שם. תקשורת מקרבת מזכירה לנו שדגל הוא רק דגל – הוא ביטוי חיצוני לדבר האמיתי – מה שקורה באמת בתוך הצוללת שלנו, ושל האחר.

אם שני הצוללנים שלנו היו יודעים כיצד להשתמש בתקשורת מקרבת – איך לדעתכם היה נראה המפגש ביניהם? איך ייראה תסריט שבו לפני שמגיבים לדגל האחר ומוציאים את שלנו, אנחנו זוכרים שיש שתי חוויות, אחת בכל צוללת, ושיש מקום לשתיהן? במציאות שתיהן מתקיימות, זו לצד זו. השאלה היא האם אנחנו מוכנים ויודעים איך ליצור מרחב שבו יש לשתיהן מקום.

מאחלים לכם גמר חתימה טובה
ושתהיה שנה טובה 
שנה של התגמשות משאלות הלב. 
במיוחד עכשיו.

יואב, יעל וגליה
וצוות הבית להורות מקרבת