איך *ממש לא כדאי* ללמד את הילד שלנו לדבר בכבוד אלינו ולאחרים ולא להתחצף?

איך מלמדים את הילד או הילדה שלנו
לדבר בכבוד אלינו ואחרים ולא להתחצף?

לפני שבוע התקשרה אליי אמא
עם השאלה הזו, וסיפרה:

הבת שלי מתחצפת אלינו,
היא כבר בת 5 ואני דואגת שזה ימשיך
ומחפשת לזה פתרון.
אני גם לא רוצה שהאחים שלה ייראו
וייעשו כמותה.

וכשזה קורה, מה את עושה?
שאלתי אותה, והיא סיפרה:

אני אומרת לה שלא תתחצף,
שאצלנו לא מדברים ככה
ושאני לא מוכנה שידברו אליי במילים כאלו.

ואיך הבת שלך מגיבה לזה, שאלתי,
והיא אמרה – 

לפעמים היא מפסיקה,
והרבה פעמים היא ממשיכה.

ואז? שאלתי,

ואז אני שולחת אותה לחדר.
היא יושבת שם, 
ואחרי כמה דקות היא יוצאת
וחוזרת לסלון ואנחנו מתחבקות.

ואז היתה שתיקה בשיחה.

חשבתי איך אני מסביר לאותה אמא
שהדרך הזו ממש, אבל ממש
לא טובה לבת שלה ולקשר שלה איתה.
ואיך אני מסביר את זה בלי לעורר אשמה.

אני דמיינתי את הסנריו הזה קורה שוב ושוב,
ואם להגיד לכם בכנות,
היה לי כואב לשמוע את זה.
בעיקר בגלל מה שדרך טיפול כזו 
יוצרת לטווח ארוך אצל הילדה.

אבל לפני שאני מסביר מה ומלמד איך לעשות אחרת 
אני רוצה להבהיר שאין לי
ולא היה לי שיפוט כלפי אותה אמא.
מבחינתי זו אמא אחראית ואכפתית
שהתקשרה כדי לטפל בקושי שלה ושל בתה,

וברור לי שאם היתה לה דרך אחרת
לטפל בילדתה שמתחצפת, היא היתה בוחרת בה,
והרי זו הסיבה שהיא מלכתחילה התקשרה אלינו.

אז זה לא חלילה שיפוט שעלה בי,
אלא כאב.

כאב מלדמיין את הילדה יושבת בחדר,
כל פעם מחדש, עד שהיא תפנים 
שהיא לא בסדר, שהיא לא בסדר, שהיא לא בסדר.
עד שתעלה בה האשמה,
שאנחנו מקווים שתביא אותה לקחת אחריות
ובפעם הבאה להתנהג אחרת.
שתלמד.

הכוונה שלנו כהורים כשאנחנו פועלים כך,
היא טובה. אני באמת מתכוון לזה.

ולמרות שהכוונה שלנו טובה,
לא כל מה שיוצא מסוג כזה 
של טיפול בהתנהגות מאתגרת הוא טוב. 

בכל פעם, הסברתי לאותה אמא,
שהבת שלך יושבת בחדר,
היא מחזקת בתוך עצמה כמה מסקנות
שלא יכול להיות שאת רוצה שהיא תקבע בתוכה:

הראשונה – שהיא לא בסדר.
שבמהות שלה היא לא בסדר –
ילדים לא מפרידים בין התנהגות שהיא לא בסדר,
לבין זה שהם במהות שלהם כנראה לא בסדר.

בכל פעם שהיא יושבת שם בחדר,
יש לה עוד כמה דקות לקבע בתוכה עמוק
את ההבנה שהיא לא היתה בסדר, 
שהיא אשמה,
שהיא צריכה להתבייש בזה.

וזה, למרות שזה הדבר האחרון 
שאנחנו כהורים רוצים,
הופך לדפוס.
לדפוס שמתקבע ושאיתו גדלים:
שאנחנו לא בסדר, 
שאנחנו צריכים להרגיש אשמה על מה שקורה עכשיו,
על דברים שלא מצליחים לנו,
על יחסים שלא מסתדרים לנו,
על טענות שאחרים משמיעים כלפינו.

האשמה הופכת להיות בת-ברית פנימית
שאיתה אנחנו מסתובבים, לפעמים כל החיים,
עם המחשבה שלוקחת מאיתנו המון כוחות חיים:
אני לא בסדר. משהו בי לא בסדר,
אני לא ראויה, אני לא ראוי.

ואם לחזור לילדים שנמצאים בחדר באותם רגעים,
ולאותה ילדה ולמה שמתחולל בתוכה שם – 
משהו בי כנראה באמת לא בסדר,
אם אני חוזרת ומטיחה את המילים האלה
באמא ואבא שלי.
הדבר הזה שאני מרגישה בפנים 
כמו הר געש שמתפרץ ושאני לא שולטת בו,
הוא כנראה לא אמור להיות בתוכי,
אני שומעת שאמא אומרת לי שאין לו מקום.

ואלו הרגעים שבהם ילדים דוחקים פנימה
עוד ועוד חלקים בתוכם:
רגשות שלהם, רצונות עמוקים,
אותה חוויה פנימית בריאה במקורה
שמביאה את אותה ילדה לבטא את הכעס שלה
כלפי ההורים שלה בצורה שלא לוקחת בחשבון את הרגשות שלהם.

זה יכול להיות קשה לקרוא את זה
(אז בואו ניקח נשימה)
וזה גם משהו שאפשר לשנות,
ומי שחושש מ'נזק' שכבר נעשה לילדים,
אנחנו רוצים להרגיע ולהגיד שהכל בר תיקון, 
באמת, ובכל גיל של הילד/ה.

אבל כן,
הילדה שלך, אמרתי לאותה לאמא,
למרות שאת פועלת מתוך אחריות אמיתית
ומתוך אכפתיות עצומה לחינוך שלה – 

הילדה שלך לומדת דרך הטיפול שלכם בחוצפה שלה –
שהיא לא בסדר, 
שהרגשות והצרכים שלה הם לא לגיטימיים,
שאין להם מקום (כי אין אליהם התייחסות),
ושהאנשים שקרובים אליה לא מבינים ולא יבינו אותה.

כאן היתה עוד שתיקה בשיחה,
ואז האמא הוסיפה:

והכי הכי מתסכל,
שהדרך שבה אני פועלת עכשיו גם לא באמת עובדת.

ואמרתי לה שמזל, כי זה מאפשר לה עכשיו
ללמוד איך ללמד את הילדה שלה לדבר באופן מכבד,
אבל מבלי לעורר אצלה אשמה, בושה או פחד,

אלא בדרך מקרבת.

מה זה אומר 'בדרך מקרבת'? 
היא שאלה אותי, והסברתי לה:

זה אומר קודם כל להבין 
שזה לא סתם שהילדה שלך 
משתמשת במילים כאלה כלפיכם.
היא מנסה להגיד לכם מה היא מרגישה
והיא מנסה להגיד לכם למה היא זקוקה,

רק שברגעי המצוקה שלה (ולא רק בהם)
היא לא יודעת את המילים לבטא את זה.
היא לא מצליחה לבטא את הרגשות שלה
והיא לא מצליחה לבטא את הרצונות העמוקים שלה,

והיא גם לא תדע לבטא אותם
עד שאת ובן זוגך לא תעברו לדבר איתה עליהם.
זה תפקיד שלך ושל בן הזוג שלך ללמד אותה 
לבטא את הרגשות שלה ואת הרצונות העמוקים שלה,

וזה תפקיד שלך ושל בן זוגך 
ללמד אותה איך לקבל מענה
לאותם רגשות ורצונות 
בדרכים יותר טובות מחוצפה.

כשאת שולחת אותה לחדר,
את לא מלמדת אותה את זה
ואת לא באמת מקנה לה כלים לחיים,
אלא רק מחזקת אצלה את ההבנה שהיא לא בסדר.
זו לא דרך מיטבית לפעולה בה במצבים כאלה,
לא לטווח הקצר ובטח שלא לטווח הארוך.

—————————————————-

אם עלה בכם כאב לקרוא את הדברים האלה,
אנחנו מבינים ורוצים שוב לעודד אתכם
שלא לקחת את זה לחיזוק של אשמה בתוככם.
זו לא המטרה של הפוסט הזה,
אלא לעורר מודעות ולהבין את המשמעות
של דרך הפעולה שלנו ההורים עם הילדים שלנו.

ואם אתם רוצים ללמוד איך לטפל 
בהתנהגויות מאתגרות של הילדים בדרך מקרבת,
שהיא הרבה יותר אפקטיבית,
שלא מחזקת אצל הילדים אשמה, בושה ופחד,
אלא מעוררת אותם להבנה ולקיחת אחריות – ולשינוי של התנהגויות מאתגרות
אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לאחת או יותר מהפעילויות שלנו
ולהתחיל ללמוד איתנו את רזי ההורות המקרבת

נשמח לראותכם!
להתראות

יעל, יואב וגליה
וצוות הבית להורות מקרבת