איך הכרות עם תקשורת מקרבת היתה משנה את כל הסיפור…

לפני כמה ימים אחר הצהריים בגן השעשועים:
אני מנדנד את אוהדי על נדנדה אחת
ולידנו בנדנדה השנייה ילדה בת 3 וקצת,

אמא שלה עומדת לפניה ואיכשהו לא בכוונה
הילדה מתנדנדת וקצת נתקעת באמא,
ומתחילה לבכות.

עכשיו אני עומד לכתוב איך האמא הגיבה,
ואני מבקש, מה זה מבקש, מתחנן,
שלא תשמעו בזה שיפוט על האמא,
אלא שרק ניקח את זה ללימוד
של מה אפשר לעשות אחרת.

הילדה בוכה והאמא אומרת לה:

"אויויויו! יפה שלי מתוקה נסיכה,
סליחה מתוקה שלי,
סליחה סליחה סליחה…
את סולחת לאמא?
סליחה יפה שלי, את סולחת לאמא?"

והילדה ממשיכה לבכות.

"תסלחי לי ממי שלי,
סליחה קטנה שלי, זה לא היה בכוונה,
סולחת? סולחת לי?"

והילדה ממשיכה לבכות.

"נו די, לא התכוונתי,
זה לא היה בכוונה,
די, אל תבכי,
סולחת לי? תסלחי לי, טוב?"

והאמא (המקסימה אגב) עוברת להצחיק את הילדה,
נחושה למצוא שם לב שמפשיר וחיוך (שזה נהדר),
והילדה לאט לאט מתרצה וזה עובר.

ואז האמא ראתה פתאום שהאחות הקטנה נעלמה לה מהעין,
ובקור רוח ובלי להילחץ היא אומרת לילדה שבנדנדה
שהיא הולכת לחפש את הקטנה.

אחרי פחות מדקה היא חוזרת עם הקטנה,
והילדה בנדנדה בוכה.

"למה את בוכה יפה שלי? מה קרה?"

והילדה עונה:
"לא ידעתי איפה את והשארת אותי לבד…",
והיא בוכה.

"לא השארתי אותך לבד, ממי שלי,
רק הלכתי להביא את אחותך ואני כאן,
הנה, אני כאן, הכל בסדר!",

והילדה בוכה.

"די נו, הכל בסדר,
אני כאן, את לא לבד,
לא השארתי אותך לבד,
די, נו די עם הבכי הזה,
את כל הזמן בוכה…"

והילדה בוכה.

במקביל, האחות הקטנה ליכלכה את הידיים בבוץ,
והאמא, שבאמת עשתה כל מה שהיא יכולה כדי ששתי הבנות יהיו בטוב,
כבר לא יכלה להכיל את הבכי (אני לא שופט אותה,
היא באמת עשתה הכל כדי לג'נגל בין שתי בנות קטנטנות
עם המון צרכים במקביל),

ואני לא זוכר בדיוק איך היא אמרה את זה,
אבל זה היה משהו כמו "די, אני כבר לא יכולה עם הבכי הזה,
תפסיקי לבכות, נו, את כל הזמן בוכה".

כמה שניות אחר כך הן כבר היו ליד ה cooler,
ראשונה האחות הקטנה,
אחריה האמא, שוטפת לקטנה את הידיים,
והילדה בת ה-3 וקצת עומדת מאחור, עדיין בוכה בשקט.

ואני הסתכלתי על זה מהצד,
וכל הבפנים שלי צעק לאמא המקסימה הזאת בלי מילים:

אמפתיה! יקרה, תני לה שני משפטי אמפתיה,
זה כל מה שהילדה זקוקה לו ואז הכל היה נחסך מכן!

אבל לא אמרתי,
כי לא נעים לי להתערב בהורות של אחרים בלי שמבקשים ממני,
כל העניין הזה של להגיד אחד לשני הוא קצת רגיש…

מה שהייתי מציע לאמא המקסימה הזו,
שרואים שאוהבת את הילדות שלה ועושה כל מה שהיא יכולה בשבילן,
הוא פשוט לתת לבת כמה משפטי אמפתיה.

בפעם הראשונה:

"כואב לך?
קיבלת מכה וזה נורא כואב?
ואת כועסת עליי כי עמדתי בדיוק במקום שהתנדנדת
ורצית שאני אשים לב?"
וזהו.

הילדה היתה אומרת:
כן.
כן.
כן.
וזה היה עובר.
בלי להתנצל, ובלי לבקש סליחה,
רק להתחבר לרגע למה שהילדה מרגישה.

וכשהאמא חזרה עם האחות הקטנה,
הייתי ממליץ לה לשאול:

"פתאום לא מצאת אותי?
ונבהלת כי לא ראית אותי?
רצית שאני אהיה לידך,
או לפחות שאגיד לך לאן הלכתי,
ופתאום הרגשת נורא לבד?"

והילדה היתה אומרת:
כן…
כן…
כן…
והיתה בוכה עוד קצת,
והאמא היתה מחבקת אותה וזה היה מתפוגג,
בלי צורך להסביר ולהתנצל ולהגיד שהכל בסדר –

רק לתת לרגע אחד מקום למה שהילדה מרגישה,
ולהסכים להיות איתה ביחד בכאב שלה,
בלי לסלק אותו,
שזה אחד הדברים שהכי קשים לנו ההורים –

פשוט להיות באמת עם הכאב של הילד/ה שלנו
(והפרדוקס הוא שאז הוא מתפוגג הכי מהר).

ואני יודע,
אפשר לקרוא את זה ולחשוב –
מה בסך הכל כבר קרה?
הילדה קצת בכתה, וזה עבר.

וזה נכון, על פני השטח זה מה שקרה,
אבל כשסיטואציות כאלו קורות שוב ושוב,
עשרות ומאות ואלפי פעמים,
במעמקים של הילדה קורה עוד משהו:

הילדה מתחילה להבין שלכעוס זה לא לגיטימי,
ושלכאב אין מקום,
ושלבהלה אין מקום,

ומצד שני, הם התעוררו בה…
היא לא החליטה שהם יתעוררו,
היא פשוט הרגישה את הכעס והכאב והפחד בתוכה,
וגם אם היא לא יודעת להגיד את זה לעצמה
היא חווה כאב ותסכול עמוק ולא מבינה למה לא נוצר מפגש
בין מה שמתחולל וחי בתוכה באותו רגע לבין אחרים סביבה.

ושם זה נוצר,
בעשרות, מאות ואלפי רגעים יומיומיים קטנים,
שם נוצרת ההפרדה בין העולם הפנימי
לבין מה שמותר וצריך להביע כלפי חוץ,

ועל זה, יותר מאשר על הקושי של האמא המקסימה,
שעשתה את כל מה שהיא יכולה עם הכלים שהיו לה,
על זה יש כאב גדול בתוכי ועולות הדמעות לעיניים,

כי אני יודע באופן אישי איך זה לחיות מפוצל,
עם עולם פנימי של רגשות וצרכים שחיים בפנים –
אבל עמוק עמוק בפנים,
כי בחוץ צריך להתיישר לפי מה שצריך.

בסוף, זה מרגיש מאד מאד לבד.

ואני מסיים עם עוד מילה בקשר לאמא בסיפור:

היא היתה מקסימה,
טובה עד עמקי נשמתה,
רוצה את הכי טוב בשביל הילדות שלה,
דווקא בגלל זה כאב לי עוד יותר שהיתה חסרה שם אמפתיה.

אולי אם אעז,
בפעם הבאה שאראה אותה
אמצא דרך להכיר לה תקשורת מקרבת.

אם משהו בסיפור הזה עשה לכם חשק להכיר תקשורת מקרבת
ואם אתם רוצים להבין עוד על אמפתיה
ועוד כלים חשובים וקריטיים לתקשורת עם ילדים –
בואו ללמוד איתנו ולהעשיר את עצמכם בכלים הכי מועילים שיש

לשיחת יעוץ איתנו לגבי אפשרויות הלימוד בבית להורות מקרבת לחצו כאן

להתראות
יואב (יעל וגליה)
וצוות הבית להורות מקרבת