6 עקרונות פעולה עם ילדים שמתעקשים ושלא מוכנים לשמוע ׳לא׳

מה עושים עם ילד עם התקפי זעם,
שמתעקש על כל דבר,
שמרביץ ושלא מוכן לשמוע ׳לא׳?

איך מתנהלים עם דבר כזה בבית
בלי להשתגע, בלי לצרוח
מרוב מאבקים ועימותים איתו?
ואיך משאירים את הלב פתוח אליו
(והאם בכלל זה אפשרי)?

את השאלות האלו ממש שאלתי את עצמי
כשהילד הקטן שלנו חצה את גיל שנתיים
והחיים בבית עברו להתנהל סביבו
במה שאפשר להגדיר לפעמים
אם להיות אמיתי – סיוט מתמשך.

היום אני רוצה לכתוב לכם 6 מתוך עקרונות הפעולה
שגליה ואני פועלים לאורם איתו
ושהם חלק ממה שעזר לנו לעשות איתו שינוי עצום
(הוא בן שש וחצי היום ומרבית הקושי שחווינו איתו נעלם).

כי החיים עם ילד כזה בבית יכולים להיות מאד הפכפכים:

הוא ילד חמוד באופן מיוחד, כריזמטי ומוכשר, 
וגם מאד מאד וורבלי (אחרת איך יוכל להתווכח איתנו?).

אבל כשלא היה מקבל את מה שהוא רוצה
היה עובר לבעוט לנו ברגליים, להפוך כיסאות במטבח, 
להתעקש, לקחת בכח משחקים מהאחים הגדולים שלו, 
לעשות שביתות על המדרכה, מול הטלויזיה כדי להסתיר לאחרים,
לחרב ארוחות משפחתיות –
והכל רק כי הוא רוצה עכשיו משהו
(שבהרבה מקרים אפילו אין בבית).

וכל זה היה חוזר על עצמו 10 פעמים ביום, ולפעמים אפילו יותר, וכל יום. כל יום.

וזה הביא אותנו לקצה.

אבל יחד עם תחושות חוסר האונים, המותשות והתסכול,
ידענו שאם אנחנו ממשיכים איתו ככה, 
זה לא רק ימשיך להיות סיוט יומיומי –
המשפחה שלנו תהרס מזה. 
העצבים שלנו ישחקו עד תום, 
הילד יחווה חוויות שייערמו בתוכו למצוקות רגשיות
וייבנו אצלו דפוסים אלימים. 
האחים שלו כבר אמרו לנו שהם מחכים שהוא לא יהיה בבית 
כי רק אז יש שקט ואנחנו פנויים אליהם.

מאז הכל היסטוריה.
בהחלטה משותפת של גליה ושלי
לקחנו על עצמנו את הילד שלנו כפרויקט חיים
(אם לא אנחנו, מי ייקח?) 
ובתהליך מופלא ומורכב עברנו איתו
להתנהלות מקרבת ומותאמת לילדים כמוהו – 
עם קושי בויסות רגשי, התקפי זעם וסף תסכול מאד נמוך. 

אז הנה –

6 עקרונות פעולה, מתוך הדרך המלאה עם ילדים כאלה –
עקרונות יומיומיים שגליה ואני משתמשים בהם
ומלמדים הורים לילדים כאלה לעבור אליהם בבית.
אני מזמין אתכם בחום לקרוא אותם – זה ייתן לכם כיוון להתחלה:

1. אנחנו מסכימים לקחת על עצמנו את האתגר הזה.
   אנחנו לא נמצאים בהתמרמרות על זה –
   באוף, למה הוא חייב להתנהג ככה ולמה זה מגיע לנו.
   אנחנו לוקחים על עצמנו מרצון את התפקיד של ללמד אותו
   לדבר במקום להרביץ, להתגמש במקום להתעקש ולראות אחרים סביבו.
   אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו לא לבוא אליו בטענות על זה שהוא כזה,
   כי אם הוא היה יודע לעשות אחרת הוא היה עושה.
   אנחנו מאמינים שאם הוא נולד לנו – 
   ברמה הנשמתית זו היתה בחירה שלו ושלנו
   ושהתחייבנו להיות כאן בשבילו כהורים ולעזור לו עם זה.
   זה אמנם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אבל הוא נותן לנו הרבה כח ותקווה.
   בשבילנו הוא עדיף על הסיפור שאומר שהוא לא בסדר,
   ושזה בטח גם בגללנו וכל זה – 
   שזה סיפור שמוציא מאיתנו כוחות ומחליש אותנו.
   
   
2. אנחנו משתדלים שלא להתערבב עם הקושי שלו – 
   אנחנו לא חושבים שאנחנו לא בסדר בגלל שהוא נולד 
   עם ויסות כזה ועם התקפי זעם וסף תסכול נמוך.
   ואנחנו לא לוקחים את זה באופן מודע או לא מודע ככישלון אישי שלנו.
   אנחנו מפרידים בהקשר הזה בינו לבינינו
   ולכן אנחנו פנויים יותר לטפל בו בדרך מקרבת
   במקום להיגרר איתו למאבקים (שבאופן לא מודע יכולים להגיע בין היתר
   מתוך תחושת חוסר נוחות שהורים מרגישים על ׳החלק שלהם בזה׳).
   
   
3. אנחנו לא מחזיקים אצבעות ׳שהוא לא יתעקש היום׳ – 
   כי בשנייה שהוא ייעשה את זה, נגיד – הנה, יופי, עוד פעם,
   ונפשנו תיפול, נאבד סבלנות והתסכול והייאוש ישתלטו עלינו.
   במקום לקוות שזה לא יקרה לו – 
   אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו יודעים שזה יקרה לו,
   כי הילד שלנו נולד עם מנגנון דרוך שמגיב מהר.
   אז במקום לקוות למשהו לא הגיוני,
   אנחנו מכינים את עצמנו מראש לסיטואציות שיתעוררו איתו
   ומזכירים לעצמנו באיזו מודעות, באיזו נוכחות 
   ואיזו תקשורת אנחנו רוצים לנהל איתו כשהוא ייתקע וייתעקש.
   זה מאפשר לנו לבחור את התגובות שלנו – במקום להיגרר למאבקים איתו.
   
   
4. אנחנו לעולם לא מנהלים איתו מאבקים ישירות על התנהגויות.
   למשל, אם הוא יגיד שהוא רוצה משחק שנמצא כרגע אצל אח שלו
   אנחנו לא נגיד לו שאי אפשר, והוא יגיד שהוא רוצה,
   ואנחנו נגיד שוב שאי אפשר וחוזר חלילה.
   אנחנו לא נכנסים איתו לויכוחים ומאבקים על התנהגויות ומילים שהוא אומר,
   אלא תמיד מדברים אל הצרכים העמוקים שמתחת להתנהגויות –
   המניעים להתנהגויות – מה שמחולל אותן,
   וככה אנחנו מפסיקים בתוך שניות עד דקות בודדות 
   בערך 90% מהויכוחים והמאבקים איתו.
   
   
5. אנחנו לעולם לא משתמשים כלפיו בסנקציות, בעונשים ובפרסים.
   אנחנו לא שולחים אותו לחדר לחשוב על מה שעשה,
   אנחנו לא מונעים ממנו טלויזיה או מחשב בגלל משהו שעשה,
   אנחנו לא מאיימים עליו ולא משתמשים בכח כלפיו.
   אנחנו מאמינים ששימוש בכח שלנו כלפיו רק יגביר את דפוס השימוש בכח אצלו
   ואנחנו לא מחפשים ׳לשבור אותו׳ ולהראות לו מי יותר חזק,
   אלא ללמד אותו שמה שחשוב לו זה חשוב – וגם מה שחשוב לאחרים סביבו זה חשוב
   ושיש דרך שיכולה לקחת בחשבון גם את זה וגם את זה.
   הדרך הזו נקראת תקשורת מקרבת ואנחנו מלמדים אותו להשתמש בה.
   
   
6. אנחנו לא מוותרים על מה שחשוב לנו ולא חיים בביטול עצמי מולו.
   זה שהיינו אמפתיים אליו והבנו שהוא לא מצליח לבטא
   את הרגשות והצרכים שלו ושבגלל זה הוא משתמש בכח – 
   לא אומר שהיינו או שאנחנו רוצים להיות בביטול עצמי מולו.
   אנחנו לא מוותרים בשיחות איתו על מה שחשוב לנו
   ואנחנו מוצאים איתו פתרונות שלוקחים בחשבון גם את הצרכים שלנו
   (אחרת הויכוחים וההתעקשויות שלו היו גדלים יותר ויותר ככל שהוא גדל).

אלו הם חלק מהמרכיבים שבונים יחד
את הדרך לפעולה עם ילדים כאלה.

אחד הדברים שאני חוזר ושומע מהורים שעוברים 
לדרך הזו עם ילדים כאלה בבית,
זה האפקטיביות שלה.

חלק מספרים על שנים של ניסיונות, שיטות וטיפולים
המון כסף וזמן ונסיעות שלא באמת עשו להם שינוי בבית,
ושיש משהו בדרך הזו המקרבת שבתוך זמן יחסית קצר
עשה להם בבית שינוי גדול –
ש׳הבית נרגע׳ כמו שאמרה לי אחת המשתתפות השבוע,
שהיחסים חזרו להיות נעימים וקרובים 
ושהתפנה המון זמן להנות מהמשפחה
במקום ׳לבלות׳ את מירב הזמן במאבקים ומריבות.

זה קורה בגלל שהורות מקרבת מתמקדת בדבר
שרוב הגישות האחרות לא מתמקדות בו,
והיא מייצרת עם הילד שיחה אחרת לגמרי מהרגילה.

אם אתם הורים לילד או ילדה כאלה –  

מזמין אתכם לא לוותר ולא להתייאש,
כי יש דרך מעשית שיכולה לעזור לכם –
ולא לפספס את זה –

זה כמעט הכל קשור בדרך שבה תטפלו
בכל אותם מקרים שהוא כועס ומתעקש
וכשתעשו את זה נכון –
אתם תראו אותו משתנה.

שיהיה שבוע טוב 
יואב (יעל וגליה)
וצוות הבית להורות מקרבת