מה לעשות כששום דבר לא עובד לנו

אתמול אחר הצהריים מצאנו את עצמנו
עומדים אל מול ילד כועס, מתוסכל,

שרוצה לשחק 'חמור באמצע' עם האחים –
אבל לא רוצה,

שרוצה שישחקו איתו במשהו אחר –
אבל לא רוצה,

שרוצה לשחק עם אבא –
אבל לא רוצה,

עם אמא – אבל לא רוצה,

בקיצור הבנתם…
שלא משנה מה הצענו ומה ניסינו
הכעס והבכי והכעס והבכי 
רק המשיכו והמשיכו.

אחרי שעה כזו בסלון
החלטנו גליה ואני, כל אחד בנפרד,
שאם כל מה שניסינו לא עוזר –

נעשה את את הדבר הפשוט הזה,
שיכול להיות מפתיע כדרך מומלצת
(וזה בסוף מה שעבד):

החלטנו פשוט לקבל את המצב כמו שהוא.

זה נשמע קצת כזה, נו באמת,
תמיד אתם נותנים כלים להתמודדות
ומה חידשתם לי עם 'לקבל את המצב כמו שהוא'.

אז אנחנו מחדדים, בשביל הלמידה
ובשביל שזה יעבוד גם לכם כשתצטרכו את זה:

כששום דבר לא עובד לנו עם הילד שלנו
וכשזה קורה אחרי שעה וחצי של ניסיונות,
לרוב נמצא את עצמנו כהורים
מתפוצצים כבר מכעס ותסכול בתוכנו,
צורחים על הילד שלנו ש'די כבר שיגעת אותנו!!!'

נעים בתוך עצמנו בחוסר אונים גדול
ובעיקר כבר לא יכולים להכיל את הצעקות והבכי שלו.

כשאנחנו במצב הזה, לתת לילד שלנו להמשיך בשלו
זה לא לקבל את המצב כמו שהוא.
זה גם לרוב לא יעזור לילד שלנו להחליף מצב רוח –
כי הוא ימשיך להרגיש את חוסר האונים והמצוקה שלנו
וזה רק יגדיל את חוסר האונים והמצוקה שלו.

לקבל את המצב כמו שהוא – בדרך שתעבוד לנו,
זה לעשות בתוכנו שלוש פעולות:

אחת – לנשום עמוק ולהגיד לעצמנו 
שאנחנו רוצים להישאר בנוכחות, 
מחוברים לעצמנו, לא נגררים ולא מגיבים –
(כי אז בשנייה הכעס יתפרץ מאיתנו
וגם אם זה קורה, זה בסדר, בואו נרשה לעצמנו להיות אנושיים).

השניה – להישאר מחוברים אל הילד שלנו, הוא במצוקה.
נכון, אין לנו כרגע שום דרך שאנחנו מוצאים כדי לעזור לו,
אבל עדיין, הוא במצוקה, לרוב כי הוא פשוט לא יודע איך להרגיע את עצמו,
במיוחד אם זה נמשך ונמשך כבר הרבה זמן.

השלישית – תוך כדי שאנחנו מחוברים לעצמנו ואליו,
לזכור: לא הכל קשור בנו ותלוי בנו.
יש פעמים שבהם זעם וכעס, עצב או תסכול 
פשוט נערמים בתוכם (כמו בתוכנו) ומבקשים לצאת החוצה
והדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות כהורים 
זה פשוט לתת לזה לצאת.

לנשום, להיות מחוברים לעצמנו ולילד שלנו,
ולהסכים להיות בתוך מצב של חוסר אונים
עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת
ולנסות להיות בנוכחות, בחיבור, מבלי לצאת מכלינו –

פשוט לסמוך ולהסכים להיות במה שהחיים מזמנים לנו,
לעשות לעצמנו תרגיל בנוכחות.

כשמצליחים לעשות את זה,
כמו שחווינו אתמול אחרי שעה וחצי כאלו,
זו תחושת סיפוק מאד מאד גדולה שלנו כהורים.
זו תחושה של חופש לבחור באיזו נוכחות להיות
גם כשנמצאים בתוך מצב מאתגר.

אתמול, אחרי שהסכמנו לעצמנו ולו פשוט להיות,
הכעס והתסכול נמסו והוא נרגע וחזר לשחק ולצחוק ולהתחשב
והערב נגמר נעים ועם חווייה משותפת שהיינו שם בשיא הקושי יחד
ויצאנו ממנו יחד.

מאד מאד ממליצים לנסות בפעם הבאה 
שמצב מאתגר יתעורר בבית ויחליט להישאר ליותר מכרגיל:-)

וכמו שאנחנו תמיד מזכירים –
לא חייבים בכל מצב ובכל רגע 
להצליח להיות בכזו נוכחות.

ממליצים פשוט לנסות כשאנחנו פנויים לזה ויכולים
ולא לשפוט את עצמנו כשאנחנו לא –

עצם הניסיון הוא כבר ההצלחה
בלי קשר לתוצאות – 
כי עשינו משהו שבחרנו בו בשבילנו ובשביל הילדים שלנו.

מזמינים לנסות

ומחזקים אתכם – במיוחד בחופש:-)

שיהיה המשך שבוע טוב

יואב (יעל וגליה)
וצוות הבית להורות מקרבת

הערב בשעה 21:00

אנחנו מקיימים את הדרכת ההורים האינטרנטית:

'במקום עונש – וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3'

הדרכה שמלמדת איך לשמור במצבים מאתגרים
על הנוכחות שלנו ועל החיבור לעצמנו ולילדים
ואיך להגיע איתם להבנה ולשיתוף פעולה 
מבלי להשתמש בכח –

לחצו כאן להרשמה להדרכה – במקום עונש

אם הקיץ והחופש כבר מביאים אתכם לקצה –
בואו ללמוד כלים שיעזרו לכם ולילדים.

השאירו לנו תגובה...

4 תגובות

  1. גלית ויידמן ששון הגב

    הי יונית,
    אני שומעת את הרצון החזק שלך לשמוע בדיוק איזה פעולות לעשות ומרגישה שאני יכולה לתת לך כל מני משפטים שהיית יכולה לומר בסיטואציה, אבל זה לא באמת מה שיעזור לך. לצערי התשובה לשאלה שלך לא כזו פשוטה. לא תמיד התשובה היא מעשים קונקרטיים, פעולות, משהו שניתן לראות מבחוץ או לתאר בפוסט או תגובה אחת.

    לפי גישת התקשורת המקרבת יש עולם שלם של רגשות וצרכים — סיבות עמוקות להתנהגות של הילד ושלנו. רובנו לא גודלנו בהורות מקרבת ואנחנו זקוקים לתהליך ארוך ועמוק יותר מכמה עצות קונקרטיות כדי להבין את התפקיד של החיבור לעולם הזה וכמה הוא חשוב כדי שנגיע ליעד שלנו. לאט לאט אנחנו לומדים להעריך את החשיבות של ההכרה והטיפול בצרכים ורגשות של הילד ושלנו בתוך עצמנו וכמה זה יכול להשפיע בסופו של דבר על האינטראקציות שלנו עם הילד, התקשורת ביננו, ההרגשה שלו וההתנהגות שלו — כלומר על העולם שבחוץ.

    התשובה הזו מאכזבת אותך? ישנן גישות התנהגותיות כמו אדלר, שמסתכלות רק על התנהגויות ונותנות פתרונות שמתייחסים רק להתנהגות–אם זה הכיוון שלך זו גם בחירה ראויה, זו פשוט לא בחירה בגישה של תקשורת מקרבת. לפי גישת התקשורת המקרבת, גם כשאין מרשם או טכניקה ספציפית, כשאנחנו במהות המקרבת–מחוברים לרגשות והצרכים של עצמנו (ראי פירוט על זה תגובה אחת למעלה לתמר) ובה בעת גם מחזיקים לצד זה גם את מה שהילד מרגיש ומה שחשוב לו, יש סיכוי ממש גבוה שההתנהגות שלנו כבר תהייה מקרבת. הילד ירגיש שאנחנו איתו ולא נגדו. שאנחנו שם כדי ללוות אותו. אפשר לחבק אותו. אפשר פשוט לשבת ולהחזיק את היד. אפשר להרגיש שזה לא מתאים לו והוא רוצה דווקא שננכח מרחוק יותר. אפשר לעשות כל דבר אחר שאנחנו מרגישים שימלא לו קצת מהצרכים החזקים שזיהינו שיש לו באותו רגע או יעזור לו לפרוק את הרגשות הקשים שיש לו.

    כל עוד לא תתפתי להגיב להתנהגות עצמה, ותחזיקי בפנים את הנכונות להתחלק איתו בכאב שלו ולתת לו מקום אצלך בלב ובשיקולים, הוא יחוש בכך. אפשר ממש לומר לו בע"פ או במבטי עיניים — זה קורה לפעמים שמרגישים ככה – חוסר אונים כזה שאני לא יודע מה אני רוצה, ויש לי אי שקט מבפנים. ככה אתה מרגיש? יש גם לזה מקום אצלנו בלב ואנחנו איתך בזה כל עוד זה שם. ולהיות איתו במנהרה החשוכה הזו שאולי הוא עוד לא רואה את הקצה שלה, אבל אם נאפשר לו לפרוק קצת זעם, תסכול או בכי הקצה יגיע. ואז הוא ירגיש שאנחנו שם בשבילו. רואים אותו. קשובים. איכפתיים. ומפעם לפעם הוא ילמד להרגיע את עצמו יותר בקלות ובטבעיות.

    ובזמן אחר, רגוע כשמתאים לשניכם, אפשר לדבר על זה ולחשוב יחד מה היה שם, מה עזר לו, ומה לא, ולמצוא יחד דרכים שבהם הוא יכול השתמש כדי להצליח לפרוק, לבכות אם הוא זקוק לזה כשהוא עצוב או מתוסכל, ולהרגע ודרכים שאנחנו יכולים להיות שם בשבילו ועובדות לו ואפשריות לנו.

    זה ממש ממש על קצה המזלג. יש לנו קורס שלם שעוזר להתמודד בדיוק עם סיטואציות כאלה ונותן את כל הכלים, לזהות צרכים ורגשות אצלנו ואצל הילד, לדעת מה לעשות מרגע שמזהים, ללמוד איך לדבר ואיך לא לדבר מחוץ ובתוך סיטואציה. זה תורה שלמה ושפה שלמה. ואם את רואה כאן פוטנציאל אני ממליצה לך בחום רב. את יכולה לשמוע עוד על זה בהדרכה האינטרנטית החינמית שלנו (נרשמים כאן: http://feelfamily.co.il/webworkshop?ref=blogg), או אם כבר היית, את יכולה לכתוב לנו למייל: info@feelfamily.co.il ולהשאיר פרטי קשר שנחזור לעזור לך איך להמשיך מכאן.

    יום מבורך, בלב פתוח,
    גלית

  2. תמר הגב

    הרבה מאד פעמים, כשזה קורה אצלינו, אני נזכרת פתאום שהילד/ה אמור/ ה להיות מאד רעב/ה או עייף/ה ולא שמתי לב בכלל. אני נותנת משהו קטן לאכול והילד נרגע לגמרי…
    יחד עם זאת, חשוב לא לקשור במלל בין כעס לאוכל ולתת משהו קטן ובריא לאכול בכדי לא לחנך לאכילה רגשית…

    • גלית ויידמן ששון הגב

      הי תמר,
      תודה על השיתוף והתובנות!
      באמת גם אצלי כשהם עוברים גבול מסוים של רעב או עייפות זו ההתמודדות, ואני ממש משתדלת לתכנן את היום מראש וגם ליידע את הילדים בתכנית כדי שכולנו נתכוונן לא להגיע לשם בכלל. ולעיתים, עם כל העשייה שלנו, זה פשוט קורה…

      ולגבי הכעס–באמת הרעיון בתקשורת מקרבת הוא להיות בחיבור עצמי: לזהות ולהכיר ברגש הזה בתוך עצמנו, למפות את הצרכים שלנו שלא התמלאו ובגללם הוא עלה (למשל צורך בשקט? במנוחה? בהתחשבות? בפרטיות או זמן חופשי עם בן הזוג? וכיו"ב) , להזכיר לעצמנו שאלה צרכים שלנו ורק אנחנו אחראים למלא אותם עבור עצמנו (כדי לא להיות בדרישה), ולהשתהות שם קצת עד שאולי אנחנו מצליחים להסכים לכך שכרגע יש לנו צרכים שלא מתמלאים (ואולי נמצא דרך למלא בהמשך), כי אז אנחנו יכולים להיות בנוכחות שאנחנו רוצים להיות בה עם הילדים: לא תגובתיים, סבלניים, מכילים. רואים אותם. מלווים ומדריכים. זה בתאוריה, ובמעשה זה תהליך ארוך שאנחנו בו, לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות, לומדים ומתפתחים כל הזמן ומעמיקים את הקירבה עם עצמנו ועם הילדים ושאר האהובים שלנו.

      יום מבורך,
      תמר

  3. יונית הגב

    "אתמול, אחרי שהסכמנו לעצמנו ולו פשוט להיות,
    הכעס והתסכול נמסו והוא נרגע וחזר לשחק ולצחוק ולהתחשב" – מה זה אומר? מה בפועל עשיתם? חיבקתם? אמרתם לו שמבינים שהוא מתוסכל? מה?

השארת תגובה