איך להגיב כשילד שלנו פוגע פיזית באח שלו?

“אחרי שאמרתי לו אלף פעמים שלא מטביעים 
שוב אני רואה אותו, מול העיניים שלי בבריכה
מטביע את אחיו הקטן
התקרבתי אליהם כמה שיותר מהר 
צרחתי עליו שיפסיק את זה מייד
ואז הוצאתי את שניהם מהבריכה –
זהו – עד שהוא לא יבין את זה – הכיף נגמר!”


כך סיפרה לנו אמא שהתקשרה אלינו
עם הבנה שאחרי מקרה כזה היא כבר לא יכולה להמשיך רגיל,
בתסכול עצום על האופן שבו הסתיים יום הכיף שהיא עשתה לילדים –
ואנחנו רוצים לספר לכם מה הצענו לה לעשות עם זה.

במצב כזה, שבו ילד אחד שלנו מפעיל כח על אחיו,
ובוודאי במצבים שבהם זה ממש מסכן מישהו מהם,
אנחנו מגיבים ב-3 שלבים (שהם חלקים חשובים מתוך הדרך המקרבת):


א. בשלב הראשון, כשהילד שלנו בסכנה פיזית
אנחנו קודם כל מתערבים ועוצרים את הילד שמשתמש בכוח.
קוראים לזה *שימוש במינימום כוח לצורך הגנה*
אנחנו משתמשים ב*מינימום הכוח הדרוש*
כדי למנוע מהילד שלנו לפגוע באחרים.

שזה אומר להתערב ולעצור אותו,
אבל עם מודעות שלנו לרגשות שעולים בנו באותו רגע ולכח שאנחנו מפעילים.

כשאנחנו עוצרים התנהגויות מאתגרות עם הרבה כעס
ושימוש ביותר כח ממה שדרוש, שלעיתים מלווה גם באיומים או בענישה,
זה מוביל למריבות ולמאבקים,
וגם להעלבויות ולתחושת אי-צדק של הילד הפוגע
(‘את לא ראית מה הוא עשה לי לפני זה!!!’)
שמגדילות אצלו את התחושה שלא מבינים אותו, ‘שאוהבים אותו פחות’,
ומשאיר אותנו ואת הילד שלנו עם תחושות תסכול, אשמה ומועקה.

ב. בשלב השני, אחרי שעצרנו את ההתנהגות,
אנחנו מקדישים רגע לעצמנו,
מסדירים נשימה ומכירים במצוקה הרגשית שלנו.

קוראים לזה בתקשורת מקרבת *חיבור לעצמי*
אולי נבהלנו נורא כי כבר ראינו משהו ממש רע שיכול לקרות מזה,
כי נורא חשוב לנו לשמור על הביטחון הפיסי של הילד הקטן שלנו?
אולי ממש התרגזנו כי אנחנו כל כך רוצים שהגדול יקשיב לנו? 

פשוט לקחת רגע להתבוננות עצמית והבנה של מה שקרה וקורה לנו בפנים.

ג. בשלב השלישי, אנחנו עוברים להתמקד במה שקורה לילד שלנו,
לנסות להבין מה התחולל בתוכו שהביא אותו לפגוע באח שלו, ולדבר איתו על זה.
קוראים לזה *אמפתיה* בתקשורת מקרבת –
עצם המהלך הזה נותן לילד שלנו בדיוק את המקום שהוא כל כך זקוק לו:
את ההרגשה שאנחנו רואים ומבינים אותו 
אפילו יותר ממה שהוא מבין את עצמו,
שאנחנו לא נופלים במלכודת ההתנהגות 
ועוברים מיד לכעוס עליו ולשפוט אותו,
ואנחנו לא רק רואים ושומרים על אחיו אלא גם עליו – ורוצים לעזור לו.
למשל לשאול אותו:

~כעסת שהוא התיז עליך מים גם אחרי שביקשת כמה פעמים שלא יעשה את זה? 
~הרגשת שלמרות שאתה מבקש ומבקש, הוא לא מקשיב לך?
~כבר היה לך ממש לא נעים שנכנסים לך מים לעיניים, ורצית שהוא יראה כמה זה חשוב לך ויקח את זה בחשבון? בגלל זה התרגזת כל כך?
~הרגשת שההתזות האלה חייבות להיפסק מייד ולא ידעת מה לעשות כדי שזה יקרה? בגלל זה הטבעת אותו?

אחרי שהוא יחווה את ההרגשה הנעימה הזו של מקום והבנה
דרך השאלות האמפתיות שלנו על מה שהוא מרגיש ומה שחשוב לו –
אז – ורק אז – זה הזמן לבטא את עצמנו,
ולנסות ללמד אותו את מה שאנחנו רוצים ללמד אותו,
כי עכשיו הוא יקשיב לנו אחרת –

קודם כל לומר לו כמה זה חשוב לנו לשמוע
מה הוא הרגיש ומה היה לו חשוב,

וגם לשתף אותו למה היה לנו כל כך חשוב לעצור
את הדרך שבה הוא בחר לפתור את הקושי שלו,

ואחר כך להציע לו דרכים חלופיות לפעולה בתוך סיטואציה כזו –

* למשל להיות תקיף בבקשה שלו מאחיו עוד לפני שהוא מגיע לשלב שבו הוא לא שולט בעצמו,
* אולי להחליט מראש בין האחים על סימן שיאותת ברגעים של קושי, שעכשיו חייבים לעצור,

* אולי לבוא אלינו ולבקש את עזרתנו – במקום להפעיל כח,
* ואולי להציע לו, כשהוא עוד רגוע ומסוגל לזה, לתת לאחיו אמפתיה על התסכול שעולה בו
בגלל הרצון להמשיך לשחק, או לחשוב עם האח על משהו אחר מעניין שהם יעשו (כדאי בשלב הזה להכניס גם את האח לשיחה).

אם הצלחנו לעשות את זה,
ואחרי שמגיעים ביחד להסכם שבו כל אחד מרגיש שהוא הבין את השני ושמבינים אותו – 

אפשר לשלוח אותם חזרה לבריכה 
להמשיך את הכיף שרצינו ותכננו למשפחה שלנו,
ולשמוח שהצלחנו כהורים להגדיל את ההבנה והנראות ההדדית במשפחה.

ואם הצלחנו לעשות רק חלק מזה –
לפרגן לעצמנו על מה שכן הצלחנו לעשות
ועל המקומות שבהם כן הצלחנו לבחור את התגובות שלנו, במקום שהן יבחרו בשבילנו.

וכאן אני רוצה לעבור אליכם – 
אם הזמן המשותף עם הילדים מביא אתכם למאבקים,
ויכוחים ומריבות – ואתם מוצאים את עצמכם כועסים,
מרימים את הקול ומשתמשים בכח – 
למרות שאתם בכלל לא רוצים – 
אנחנו מזמינים אתכם ללמוד איתנו דרך אחרת 
 
להתראות והמשך קיץ נעים,
 
יעל, גליה ויואב
וצוות הבית להורות מקרבת

מחפשים דרך להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי להשתמש באיומים ועונשים
כדי להיפרד מויכוחים ומאבקי כח בבית?

לחצו כאן כדי להירשם לשיחת ייעוץ איתנו

השאירו לנו תגובה...

תגובה אחת

  1. גלית וידמן ששון הגב

    הי מאור,
    תודה על השמעת הקול!
    ממש חשוב לך שהילד יבין שאלימות זה קו אדום ברור שלך? גבול שלא חוצים? שילמד להיות בן אדם שרואה אחרים ופותר מחלוקות בהידברות? אני מדייקת? אם לא תדייקי אותי?

    ואם כן – קודם כל רוצה לאשר לכן שכולנו שותפים לכך והשאלה היא רק מה הדרך היעילה לשם. מנסיון, כאשר אנחנו מגיבים בתקיפות וללא סדקים לעצור את ההתנהגות הלא רצויה, ולצד זה פוגשים את החוויה של הילד, זה עובד בצורה מאד יעילה מכמה סיבות.
    ראשית זה מאפשר לו להקשיב לנו. הילד בדרך כלל יודע שלא מרביצים או מטביעים ושזה חמור. אם נצעק עליו את זה שוב ושוב לא באמת נחדש לו שום דבר – בעיקר נעביר לו מסר שהוא אשם ולא בסדר – ומסר כזה לרוב מביא להתגוננות והיסגרות ולעיתים אפילו מגביר את ההתנהגות המאתגרת. ההצעה האמפתית שבמסר שלנו מאפשרת לו להבין את מה שחשוב לו ואת מה שחשוב לנו ולבחור בהצעה לתגובה אחרת.
    שנית זה מדגים לו (מה שנקרא modelling) בדיוק את הדבר שאנחנו רוצים ללמד אותו. לעומת זאת, אם נצעק, נתן עונש, או אפילו ננתק מגע – צורות שונות של גרימת כאב והפעלת כוח – הוא לא ילמד איך פועלים בתוך קונפליקט בדרך של חיבור והידברות. למעשה אנחנו עוברים מציפייה שהילד כבר ידע איך להתנהג, להבנה שעוד אין לו כלים ואנחנו יכולים להיות מורה הדרך שלו.
    איך זה מרגיש לך?

    אגב, מרשאל רוזנברג עצמו – ממציא התקשורת המקרבת – הפעיל את הכלים שלה גם מול רוצחים סדרתיים בבתי סוהר והוא נהג לספר לדוגמא על מקרה שהוא התחבר לצרכים של אדם כזה, שבסופו של דבר ענה לו שאם הם היו מקיימים את השיחה לפני כן, הוא לא היה רוצח.
    הענין הוא שאלימות באה מחוויה של מצוקה גדולה של צרכים שלעיתים שנים על שנים לא מתמלאים – אין כאן הצדקה כמובן אלא פשוט תאור עובדה. הכרה בחוויה הפנימית הקשה ובצרכים שקיימים שם מאפשרת בחירה בדרך אחרת. והקושי כאן הוא כמובן שנוכח אלימות אנחנו עצמנו במצוקה גדולה – והפחד, העלבון, הדאגה או הכעס בדרך כלל לא מאפשרים לנו להיות פנויים להתבונן בחוויה של האדם שמולנו ולנסות להתחבר אליו.
    אבל עם הילדים שלנו זה צעד אפשרי ומומלץ מאד.
    איך זה פוגש אותך?

    יום נעים ושוב תודה על השמעת הקול!

השארת תגובה