איך להחזיר את הרוגע והכיף לבקרים הלחוצים בבית עם שיחה מקרבת?


רוב ההורים שאני מכירה נוטים לנהל את השיחות
על מה שמפריע להם בעשרה לשמונה בבוקר,
בדיוק בשיא הלחץ, ולא רק שזה לא מביא לתוצאות טובות
זה יכול לעורר אנטגוניזם ולהפוך את הנושא לטעון.
במקום זה, קחו לעצמכם עכשיו ברגוע את הזמן לנהל שיחה כזאת.

 

ומה אומרים בשיחה כזאת?

בדיוק בשביל זה אני רוצה לספר לכם
על מה שהיה לי בתחילת שנה שעברה עם הבת שלי ענבל, שהיתה אז בת 6.

 

בשנה שעברה היא הלכה לכיתה א’.
ובדיוק כשהחיים שלנו נכנסו למסלול שגרתי נעים
פתאום היא זרקה לי בדרך החוצה מהבית (7:30) –

“אני שונאת את הבוקר!!”

 

תיארתי לעצמי שהיא אומרת את זה בגלל הלחץ
הטבעי של הבוקר, ושאלתי אותה – “זה בגלל שאין לנו זמן?”

 

“כי את אומרת לי ‘בואי’ ו’יללא'” היא ענתה.

 

“כי את רגילה לקום בשקט שלך, ברוגע,
לשחק עם שלגיה (החתולה), וכיף לך שאנחנו ביחד בבוקר
ועכשיו אין לנו זמן?”

 

“כןןןן!!!!” היא ענתה לי.

 

“ואת רוצה שיהיה לנו יותר זמן ביחד לפני
שאת הולכת?” “ככןןןן!!! אני שונאת את הבוקר הזה”

 

זה בערך מה שהספקנו לדבר עד 7:40 כשהיא עלתה להסעה.

 

זו היתה פעם ראשונה שענבל (6.5) ביטאה ככה אי-שביעות רצון
מהבקרים המשותפים שלנו.והיה ברור לי שיהיה לשיחה
הזאת המשך. אבל לפני כן בחרתי להתחבר לעצמי
ולהרהר בדברים שהיא אמרה לי.

 

דבר ראשון – יכולתי להבין ולהתחבר לדברים שלה.

מאז שהיא עולה על ההסעה אנחנו מאוד מאוד מוגבלות בזמן
גם אני מרגישה בתוכי את הגעגוע לבקרים רגועים יותר.

 

מעבר לכך – יכולתי לשים לב לכך שאני מעירה אותה די מאוחר.
אני קמה בבוקר מוקדם, מכינה לה בגדים, את קופסת האוכל,
בודקת שבתיק יש לה את כל מה שהיא צריכה,
ורק אז מעירה אותה, כרבע שעה לפני שיוצאות מהבית.
שאלתי את עצמי למה כל-כך מאוחר והבנתי שהצורך שלי
הוא להגן עליה, לשמור על הגוף שלה, שתישן כמה שיותר.
וגם שיהיו לי כמה דקות של שקט בבוקר.

 

ובכך שהיא מתעוררת כמעט ברגע האחרון אני בעצם
מלחיצה אותה, אותי, את כל הבית. לא פלא שקשה לה.

 

אני לא חושבת שזה בדיוק מה שקורה בכל המשפחות
שמתקשות בהתנהלות בבוקר עם הילדים,
אבל אם לסכם כאן עקרון שני – לפני שאם מנהלים את
השיחה המקרבת – חשבו קודם מה חשוב לכם?
למה אתם פועלים כמו שאתם פועלים? למה הם פועלים ככה?
יש מצב שתגיעו למסקנות מפתיעות כמו שאני הגעתי –
שבעצם אני היא זו שאחראית על יצירת הלחץ בבוקר, ולא ענבל.

 

באותו יום, בשעת אחר-הצהריים, בזמן ששתינו היינו
נינוחות יותר, שהיה לנו זמן לשחק ולהיות אחת עם השנייה,
בחרתי להעלות את הנושא לשיחה ולדבר עליו איתה.

 

“זוכרת מה שאמרת לי היום, שאת שונאת את הבוקר?”

שאלתי אותה. “כן”, היא אמרה.

 

“אז חשבתי על זה קצת והבנתי, שגם אני ממש כמוך,
רוצה שיהיה לנו בוקר נעים, ורגוע, ושנספיק לצחוק ביחד,
ושתספיקי לשחק עם שלגיה ואיתי לפני שיוצאות.
נכון שזה מה שהיית רוצה?”

 

“נכון”. היא אמרה לי.

 

ביטאתי את מה שחשוב לי (בידיעה שהיא כבר חוותה אמפתיה על הקושי שלה).
וגם נתתי לה עוד זמן לבטא את עצמה.

 

“מצד שני, הבנתי שאני מעירה אותך מאוחר,
כי אני שמה לב שאת עייפה, ורוצה לשמור על הגוף שלך.
ואז בעצם לא נשאר לך הרבה זמן להתארגן בבוקר”.

 

אז אם לסכם עקרון שלישי בשיחה מקרבת –
צרו חיבור לפני פתרונות. כלומר – הניחו על השולחן
את מה שחשוב לילד/ה שלכם, ואת מה שחשוב לכם,
וקבלו ותנו הקשבה והבנה שזה מה שקורה כאן.
ורק אחר כך עברו לחיפוש פתרונות.

 

“אני רוצה לשאול אותך”, הוספתי,
“מה את חושבת שאנחנו יכולות לעשות שגם יהיה לנו
יותר כיף ונעים בבוקר, וגם נוכל לשמור לך על הגוף שלך שיישן מספיק?”

 

עקרון רביעי – כשאתם מחפשים פתרונות, עשו זאת
רק לאחר שהגעתם לתחושה של הבנה וחיבור, ושתפו
את הילדים במציאת הפתרון. באופן הזה הם ישתפו פעולה
וגם ישמרו אחר כך על ההסכמות איתם.

 

“אולי תעירי אותי קצת קודם?” היא הציעה.
“אני מוכנה. רק מה יהיה על השעות שאת צריכה לישון אותן?”
“אז אולי אני אלך לישון קצת יותר מוקדם?” היא הציעה.
בכיף, חשבתי לעצמי. היא הציעה 🙂

“ואולי גם נכין לך מראש בגדים, כדי שבבוקר תקומי ותתלבשי
ותתארגני יותר מהר ואז יישאר לך מספיק זמן להיות ביחד?”

“כן, זה רעיון טוב”. היא סיכמה.

 

הסתיימה השיחה. היא לקחה לנו בערך 5-7 דקות,
והיא החזירה לנו כבר למחרת את הבוקר הרגוע והנעים שלנו.

 

אז בואו נסכם –

  1. אל תנסו לעשות שיחות מקרבות בתוך לחץ של זמן
  2. התחילו באמפתיה למה שנראה לכם חשוב לילד/ה שלכם.
  3. הסכימו להקשיב בתוככם למה שהילד/ה אומר/ת לכם וחפשו מה מהדהד לכם כאמת.
  4. המשיכו בביטוי עצמי של מה שחשוב לכם, אל תהססו להביע את האנושיות שבכם.
  5. לאחר שאתם מרגישים שהגעתם לחיבור ולהבנה הציעו פתרונות
  6. תנו לילדים להציע גם פתרונות, והציעו גם אתם.
  7. פתרונות שהתקבלו בהסכמה ומתוך חיבור יחזיקו מעמד לאורך זמן

 

מוזמנים לכתוב ולשתף בתגובות כל מה שעולה לכם.

אשמח לקרוא ולהגיב.

 

שבת שלום,

יעל ארבל

מחפשים דרך להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי להשתמש באיומים ועונשים
כדי להיפרד מויכוחים ומאבקי כח בבית?

לחצו כאן כדי להצטרף להדרכת הורים אינטרנטית (חינמית):
‘במקום עונש – וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3’

השאירו לנו תגובה...

2 תגובות

  1. גלית ויידמן ששון הגב

    הי רחל,
    האם זה עוד רלבנטי?
    כמו שיעל כותבת, עדיף למצוא זמן רגוע שמתאים לשניכם לדבר, לחשוב מראש מה שנראה לך חשוב לילד שלך (להחליט בעצמו מה הוא עושה או אוכל? שיהיה קצת יותר נראות הכרה ומקום לרצונות שלו? אולי הוא מבקש בדרך שלו ללא מילים זמן קרוב איתך? אין לי פרטים מדויקים אבל את יכולה לשאול את עצמך מתי זה התחיל–האם נולד אח קטן, עברתם דירה או היה ארוע אחר שגרם לו להרגיש סוג של “הרעת תנאים”? אם תסכימי להקשיב בתוכך למה שהילד אומר לך תוכלי לתת לו אמפטיה על הצרכים שלו שלא מתמלאים והרגשות של תסכול או כעס שזה מעורר בו. כשיהיה חיבור (הוא יאמר כמה פעמים “כן” כמו שענבל בדוגמא של יעל אמרה), את יכולה להמשיך בביטוי עצמי של מה שחשוב לך ואז לנסות למצוא יחד איתו פתרונות שיעבדו לשניכם.

    זה על קצה המזלג ממש, והשאלה שלי היא –האם יצא לך לשמוע את ההדרכות שלנו? אם לא, יש לנו הדרכה אינטרנטית חינמית שמאפשרת לקבל מענה להרבה שאלות לגבי הגישה שלנו וגם יותר רקע על הכלי של האמפטיה שמאפשר למנוע מאבקי כוח עם הילדים ולהביא לחיבור וקירבה. בסוף ההדרכה אנחנו גם מספרים על הדרכות נוספות בתשלום, אבל להורים רבים כבר ההדרכה החינמית מאפשרת מפנה משמעותי. אם זה רלבנטי עדיין ומעניין אותך, נרשמים בקישור הבא:

    http://feelfamily.co.il/webworkshop?ref=blogg

    ואז מקבלים לינק כניסה להדרכה.
    נשמח ממש לראות אותך!
    גלית (מצטרפת חדשה לצוות הבית)

  2. רחל אברהמי הגב

    איך אני אמורה להתנהג עם ילד בן 3 שכל הזמן אומר לי לא רוצה ולא בא לי ?
    אשמח לתשובה תודה רבה😗

השארת תגובה