התגמשות עם שיחה – הדרך להתחשבות הדדית בבית

'אין מצב,
לא אוכלים פסטה בסלון
ייפול לכם אוכל על השטיח (החדש מאיקאה)
ואמא מה זה תתבאס
ואנחנו ממש רוצים להשאיר אותו נקי,
לפחות איזה שבוע…'

ככה ניסיתי אתמול בערב 
להוריד מעל סדר היום 
את הבקשה של הילדים לאכול בסלון ומול הטלויזיה
(שלרוב אנחנו לא מסכימים לה, 
כדי להיפגש בארוחה, לדבר ולהתרכז באוכל)

ואז נוגה נעמדה מולי,
הסתכלה לי בעיניים ודיברה אליי ללב
בדרך כזו שגם הפכה את ההחלטה שלי
וגם סידרה לי את הערב הכי מהמם שהיה לי בחודשים האחרונים.

'אבא, לפני שאתה אומר 'לא',
בבקשה תקשיב, טוב?
גמישות, מר גמישי כזה…
(היא אמרה את המילים האלו, עשתה עם הידיים כאילו היא מותחת מסטיק
והסתכלה לי בעיניים טובות שמזמינות אותי למצוא מקום של גמישות בתוכי).

'תקשיב אבא,
אני יודעת שחשוב לך שלא נלכלך את השטיח.
נסדר ככה ששום דבר לא ייפול,
נאכל רק מעל השולחן
וגם נשאיר את המזרון (שלא חשוב למה הוא שם) צמוד לשולחן.

מבטיחים שיישאר נקי,
אתה מסכים להתגמש, אבא? פליז בושי…

מכירים את הרגעים האלה
שאנחנו לא יכולים לעמוד בפני הילדים שלנו?

אז הסכמתי,
אבל לא לפני שאמרתי:

מצד אחד אני רוצה להתחשב בבקשה שלכם ולאפשר את זה,
מצד שני ממש חשוב לי שהשטיח יישאר נקי ובלי כתמים של רוטב של פסטה,
הוא חדש ואני ואמא ממש רוצים שנשמור עליו ושתעזרו לנו בזה –

אמרתי גם את מה שחשוב לנו ההורים.

הם עזרו לי להזיז את השולחן צמוד למזרון 
ככה ששום דבר לא ייפול וראיתי איך הם נורא נורא משתדלים
ואוהדי הקטן אמר לי באמצע האוכל בגאווה ובתחושת מסוגלות – 
אבא תראה!!! שום דבר לא נופל!!!

ממש הרגשתי שהם גם נהנים מהפסטה
וגם נהנים מזה שהם מצליחים לשמור גם על מה שחשוב לי.

אז הנושא כאן הוא התגמשות.

אבל חשוב להבין שכדי שהתגמשות תביא להתחשבות הדדית
וכדי שהיא לא תהפוך לעוד התגמשות ועוד התגמשות 
שירגישו לנו ההורים בסוף כמו ניצול,
חשוב שהתגמשות תבוא גם עם דיבור על מה שחשוב לכל אחד, גם לילדים וגם לנו –
כדי שהילדים יוכלו לפעמים 'לתת לנו בחזרה' מתוך אכפתיות ורצון בנתינה,
שקיים גם אצלם כמו שהוא קיים בנו.

ונתינה של ילדים יכולה להיות להתאמץ ממש שלא ייפול אוכל על השטיח
ולפעמים השיעור בשבילנו ההורים להרגיש את הנתינה הזו שלהם ולהתמלא ממנה.

עוד רגע אגיד לכם איך הערב הזה הסתיים
בצורה חלומית שלא האמנתי שיכולה לקרות,
עם עוד הרבה נתינה של הילדים שממש לא ציפיתי לה.

אבל לפני זה רוצה להגיד שזו לא היתה ההתגמשות הראשונה שלנו אתמול.
שעה קודם הילדים ביקשו ללכת למרכול ולקנות סוכריות אתגר 
(בטעם של גלידה או גרביים מסריחות – מה שיוצא) – 
אני אמרתי 'לא', כי זה לא יום מרכול…
וגליה, שראתה שיש כאן מומנטום טוב של אחים שמשחקים יחד,
יצרה דיאלוג עם הילדים על מה שחשוב להם (בעיקר עניין ולעשות משהו יחד)
ועל מה שחשוב לנו ההורים (לשמור על התקציב המשפחתי)
והפתרון היה שהילדים יקנו את הסוכריות מהכסף שלהם.

ואחרי הדיאלוג – התגמשנו,
והם באמת שיחקו יחד והמשיכו לעוד משחק ועוד אחד.

בערב, אחרי שגליה הלכה ללימודים ונשארתי לבד עם שלושתם,
הם החליטו שהם יהיו אחראים על סידור הבית (מבלי שביקשתי משהו מזה)
ושהם: ישטפו את הכלים, יכניסו למדיח, יחזירו דברים למקרר,
יסדרו את הבית, יזרקו את המיחזור לפחים בחוץ…
זה נשמע לי בהתחלה כרעיון בלי כיסוי,
אבל במשך חצי שעה ועם המון מוטיבציה זה מה שהם עשו
ונכנסו למיטות אחרי שהבית היה מסודר ברמות
שאני מודה שאני בדרך כלל לא מגיע אליהן.

אחרי שהילדים נרדמו יצאתי לסלון
ונורא רווח לי בתוכי.
גם כי באמת היה מאד נעים בבית מסודר ונקי,
גם כי התפנה לי ערב לעצמי מבלי צורך להשלים מטלות בבית
וגם מהתחושה הטובה שראו אותנו ההורים, מהשותפות והעזרה.

אני חושב שסידור הבית אתמול
היה דרך של הילדים לתת בחזרה על התגמשויות כאלה
שמגדילות להם את מרחב התנועה והפעולה שלהם,
להודות על זה שראו אותם ולקחו בחשבון את מה שחשוב להם –
ושזה נעשה עם דיאלוג שבו יש מקום למה שחשוב לשני הצדדים.

וברור שלא כל פעם שנתגמש נקבל בחזרה,
וזו גם לא המטרה של התגמשות –
התגמשות היא כדי לאפשר ולתת וזהו, לא כדי להתחשבן.

וגם ברור לי שיש פעמים שנחה על הילדים הרוח 
והם מוצאים עניין בלעזור בבית ולסדר אותו
וזה בטח לא הולך לקרות בכל יום (וזו גם לא הציפייה).

אבל שכן, השילוב של הקשבה למה שחשוב לילדים,
יחד עם התגמשות – כשזה מרגיש לנו נכון
ויחד עם דיאלוג שבו יש מקום גם למה שחשוב לנו ההורים,
זו כמו סוג של נוסחה כזו שמביאה בהדרגה
ליותר ויותר נראות והתחשבות הדדיים בבית.

מזמינים אתכם להיות עם זה בימים הקרובים,
אם מרגישים שנכון לכם להתגמש – לעשות את זה בשמחה
ולזכור לעשות שם דיאלוג שיהיה בו מקום
למה שחשוב לילדים ולמה שחשוב לכם.

—-

ולמי שרוצה ללמוד יותר לעומק
על איך מקיימים דיאלוג כזה 
בכל נושא יומיומי בבית –
ומגיעים עם הילדים להסכמה ולשיתוף פעולה –

ביום שני 15.7.19 בשעה 21:00
אנחנו מקיימים את הדרכת ההורים:

'במקום עונש – וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3',

הדרכה שמלמדת איך להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי להשתמש בכח – ומבלי לוותר על מה שחשוב לנו ההורים –

ההדרכה היא ללא עלות – לחצו כאן להרשמה.

שיהיה המשך שבוע טוב
יואב (יעל וגליה)
וצוות הבית להורות מקרבת

השאירו לנו תגובה...

2 תגובות

  1. גלית ויידמן ששון הגב

    הי אביצור,
    תודה על השיתוף מהלב והשאלה!
    אני שומעת רצון ליישם וקושי בדרך. רובנו לא גודלנו בתקשורת מקרבת והתגובות האוטומטיות שלנו הם מאד שונות. אבל יש מה לעשות! יש הרבה אפשרויות. תרצה לכתוב לנו את הטלפון שלך למייל: info@feelfamily.co.il כדי שנחזור לבדוק אתך האם ואיך אנחנו יכולים לעזור?

    ולבינתיים, אם מתאים לך לשמוע, אני זוכרת שבתחילת הדרך שלי, שמתי לי פתקים בכמה מקומות בבית שהיה כתוב עליהם באותיות גדולות "אמפטיה". הם נועדו פשוט להזכיר לי ברגע המתאים, לעצור את התגובה האוטומטית, לנשום רגע, להקשיב רגע למה שאני מרגישה ומה שחשוב לי שם (להיות אמפטית לעצמי), ואז לתת מקום למה שהסובבים אותי מרגישים ומה שחשוב להם (אמפטיה לילדים ולבעלי), ולהתחיל לדבר רגשות וצרכים. אז אם הקושי שלך הוא שאתה פשוט לא זוכר ברגע המתאים שיש אלטרנטיבה, אני ממליצה על השיטה. ומעבר לטיפ הזה, ההשרייה בתוך התקשורת המקרבת — באמצעות למידה מסודרת, תרגול והתנסות — מאד מסייעת להיות בתהליך שינוי. אם תשקיע בכך, זה יקרה, הבטחה שלי, וזו תהיה מתנה גדולה שתתן לעצמך.

    יום מבורך,
    גלית
    צוות הבית להורות מקרבת

  2. אביצור אורן הגב

    הי בעבר צפיתי בהרצאה אינטרנטית שלכם
    ומדי פעם אני קורא את המיילים שלכם
    זה נשמע מעולה בתאוריה אבל בזמן אמת מול הילדים אני לא זוכר ליישם את זה והכל נשאר בתאוריה.
    האם יש לכם תוכנית מעשית יותר?

השארת תגובה