למה הוא מרביץ לאחותו כל הזמן ואיך גורמים לזה להפסיק?

באחת הפגישות האחרונות שלנו
סיפרה לי אמא שהבן הקטן שלה,
בן 4 כל הזמן מרביץ לאחותו הגדולה (בת 6.5)
ולפעמים גם לה. אתמול, למשל, היא סיפרה,
כשאבא שלהם החזיר אותם מהגן אחר הצהריים
ושניהם רצו אלי, הוא בעט באחותו
כדי להגיע אלי ראשון לחיבוק.
וזה כל הזמן קורה, אנחנו משחקים, נהנים
וכיף לנו ופתאום הוא מתחיל להרביץ,
בלי שום הכנה!
ולפעמים, היא הוסיפה, כשאני כועסת על הילדה,
הקטנצ’יק הזה, בא ומרביץ לה,
כאילו מדגיש את הכעס שלי ועוזר לי”

ומה את עושה? שאלתי אותה.

“אני מתחרפנת, זה מכעיס אותי נורא
ואני צועקת ושואלת אותו למה הוא מרביץ
ומרחיקה אותו ממני או ממנה.
מה עושים? איך מפסיקים את ההרגל הזה
וגורמים לו להגיד או לבקש את מה שהוא רוצה?

אז לפני שמגיעים למה עושים, אמרתי לה
שחשוב שנבין שני דברים-
הראשון זה שלילד בן ארבע (ולפעמים לילדים גדולים הרבה יותר)
אין עדיין את הכלים
והיכולת המילולית להבין ולהביע
את מה שחשוב לו ואת מה שהוא מרגיש.

והשני – אחת ההנחות המרכזיות של תקשורת מקרבת-
זה שכשצרכים של הילדים שלנו ושלנו לא מתמלאים
אנחנו מרגישים רגש לא נעים כמו כעס, תסכול או אכזבה
ואז הדרך להביע את הרגש הלא נעים היא לרוב
בהתנהגות כמו זו שהאמא סיפרה לנו – הרבצות, הצקות,
בכי ועוד, התנהגות שלא נעימה לנו
ושאנחנו מפרשים כלא בסדר.

ולכן, לפני הכל, חשוב שנבין מה הסיבה שהילד מתנהג ככה,
ומה חשוב לו כל כך שגורם לו לכעס שמתבטא במכות.

למשל יתכן שהצורך של הילד הוא במקום משלו,
ובביטחון במקום שלו במשפחה,
כשאחותו תופסת את אמא קודם
הוא מרגיש שהיא תופסת לו את המקום,
והבטחון שלו באהבה של האמא ובחיבור איתה מתערערים.
ואז כשהיא כועסת על אחותו, זו הזדמנות בשבילו
לבסס את המקום שלו ועל ידי ההרבצה לאחותו ובעצם –
באופן פרדוקסלי – להוכיח שהוא בסדר והיא לא.

ואחרי שהבנתי את הצורך של הילד, מה אז?
היא שאלה אותי.

אז, אפשר לעשות כמה דברים, עניתי.
הראשון הוא להחליט שבפעם הבאה שזה קורה
אני בוחרת להגיב אחרת:
בפעם הבאה שהוא מרביץ,
במקום להגיב מתוך האוטומט
או מתוך הפגיעה שלי מהילד –
לעצור ולמצוא בתוכי את המקום שבאמת רוצה
להבין מה עובר על הילד שלי
מה חי בו באותו הרגע שבו הוא התחיל להרביץ לאחותו
מה חשוב לו בפנים שבגללו הוא כועס כל כך

השני, לנסות לברר איתו
אם זה באמת מה שעובר עליו.
אם לא מצליחים מיד כשזה קורה
זה לא פחות יעיל לשוחח מאוחר יותר,
כשנרגעו הרוחות ויש פניות לשיחה נעימה
שבה אפשר לשאול אותו שאלות אמפתיות
שמנסות לברר את החוויה הפנימית שהוא חווה
למשל:
אתה כועס? חשבת על משהו שהרגיז אותך
ובגלל זה אתה מרביץ לי?
אתה רוצה לדעת שאגיע לחבק גם אותך?
ואתה חושש שאם אחבק את אחותך לא אגיע אליך?

והשלישי, אחרי שהצלחנו לנחש נכונה,
(הוא ענה כן, כן, כן על מה שהוא הרגיש שחשוב לו)
אנחנו יודעים שפגשנו את הבפנים שלו
(ורק זה כבר ממלא לא מעט צרכים כמו מקום, הבנה וקבלה!)
ויכולים לשאול אם מתאים לו לשמוע מה שעובר עלינו –
למשל:
“אתה יודע, אני ממש מופתעת שפתאום אתה מרביץ לי
כי היה לי מאוד נעים איתך וכיף לשחק”
“כשאתה מרביץ לי או לאחותך אני רוצה להגן
על הגוף שלי ושלה ואז אני מתרחקת כי זה לא נעים לי”

שיחה כזו יוצרת חיבור וקירבה,
היא לא מאשימה ולא שופטת
ומאפשרת לשני הצדדים להרגיש שראו אותם
ושיש מקום לחוויה שלהם.

ומכאן, אפשר לחשוב על פתרונות
שיוכלו לעזור לו בפעם הבאה שהוא יכעס
ועל משפטים, מילים או מעשים שהוא יוכל לומר
כדי לבטא את מה שבוער בו בפנים במקום להרביץ.
ושעם הזמן כשיהיה לו אותם הוא פשוט לא יצטרך להשתמש במכות יותר.

ואם גם אתם מחפשים דרך לשנות התנהגויות מאתגרות שחוזרות על עצמן
אצל הילדים שלכם –
והדרכים שאתם משתמשים בהן עכשיו לא עובדות לכם –
מזמינים אתכם לבוא וללמוד איתנו

נשמח לפגוש אתכם!

סוף שבוע נעים ומקרב,

יעל, יואב וגליה
וצוות הבית להורות מקרבת

מחפשים דרך להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי להשתמש באיומים ועונשים
כדי להיפרד מויכוחים ומאבקי כח בבית?

לחצו כאן כדי להירשם לשיחת ייעוץ איתנו

השאירו לנו תגובה...

השארת תגובה