מה עשיתי כשהבן שלי לא הסכים לעשות את מה שביקשתי?

כך היה יום שבת אחד אחר הצהריים –
הבן שלי (אז בן 5) זרק על אחותו (אז בת 8)
את הדי.וי.די של סבא טוביה.

אחרי שהסברתי לו שזה לא נעים לה, אמרתי לו:
אני מבקש שתרים את זה.
והוא עונה לי: לא!!!!!!!!!!!!!
אני חוזר: אני מבקש שתרים את זה עכשיו!
והוא אומר לי: לא!!!!!!!!!!!!
וככה חזרנו על זה שלוש פעמים.

עכשיו שידור חי ממה שעבר בתוכי באותו רגע:
ידעתי שאין סיכוי שאני מוותר לו,
כי אם אוותר עכשיו – למה שיקשיב לי בפעמים הבאות?

אמרתי לו: אז בינתיים אתה לא יכול לשחק איתנו.
והתיישבתי על המרבד שעליו כבר ישבו ושיחקו
גליה ושני הילדים האחרים שלנו.
כולנו משחקים והוא – בוכה.
גליה ואני מתכווצים בפנים ומציעים לו:
קום תשים את הקלטת במקום ובוא לשחק איתנו,
והוא: לא אשים!!!!!!!!!!!!!!!!!

אנחנו: אתה יכול לבלות כאן בבכי את כל אחר הצהריים.
במקום זה פשוט תקום, תשים את הקלטת שזרקת במקום,
למה אתה עושה משה כזה סיפור?
והוא בבכי: לא אשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אם לא היתה לי תקשורת מקרבת באותו רגע,
והייתי רוצה לשמור על הסמכות ההורית שלי,
הייתי צריך להשתמש בלית-ברירה בצעקות – באיומים – או בעונשים,
שאולי היו עוזרים באותו רגע (אולי)
אבל היו מסבים לדעתי נזק גדול ליחסים שלי עם אהוב ליבי, הבן שלי.

אז עשיתי משהו אחר – ‘קסם’ בתקשורת מקרבת,
שהאמת שהיא פעולה די פשוטה ברגע שיודעים לעשות אותה.

לקחתי אותו על הידיים, כשהוא עדיין בוכה,
התרחקתי מכולם והתיישבנו על הספה בסלון,
והפעלתי את ה’קסם’ של תקשורת מקרבת:

אתה בוכה כי ביקשתי ממך להרים את הקלטת?
כן!!!!
ואתה כועס כי אני מכריח אותך להרים אותה?
כן!!!! בגלל שאתה מכריח אותי!!!!

[וכאן רוצה לשתף אתכם במשהו.
כבר כשהכרחתי אותו להרים, בהתחלה, עשר דקות קודם,
הרגשתי שאני ‘שם אותו בפינה’ באופן חד צדדי,
ושבתוכו הוא חווה זעם כלפיי,
כי כאילו אני משפיל אותו –
אני הגדול והחזק יותר מכריח אותו לעשות משהו ועכשיו.

לבן שלי מאד – מאד – מאד חשוב הצורך בבחירה.
ברגע שלא מאפשרים לו לבחור – כמו שקרה בסיפור הזה,
הוא ננעל / נסגר / מתעקש / בוכה / כועס / מרביץ –
כי הוא מרגיש שלא רואים אותו ושלא מתייחסים אליו באופן שווה,
וזה משגע אותו.
(ולהגיד לכם את האמת? אני יכול למצוא את אותו הדבר בתוכי).

אז אתה בוכה כי אני מכריח אותך?
כן… (הוא עדיין בוכה אבל כבר שם את הראש עליי).
אני ממשיך:

אוקיי, אני מבין שזה מכעיס אותך שאני מכריח אותך.
אתה מוכן לשמוע מה חשוב לי בעניין של הקלטת?
כן…

חשוב לי שכולנו נהיה שותפים בסדר בבית.
שאם מישהו זורק משהו על הרצפה או שנופל משהו,
שהוא גם ירים –
כי כשמסודר כאן יותר נעים לי ולאמא ונראה לי שגם לכם,
ואנחנו רוצים עזרה בזה – שכולנו נדאג לזה כמשפחה.
אתה יכול להבין את זה?
(מהנהן שמבין).

עכשיו יש חיבור –
ואני עובר לפתרונות:

יש לך רעיון מה נעשה כדי להתחשב גם במה שחשוב לך – וגם במה שחשוב לי?
לא… (הרבה פעמים יש להם פתרונות, הפעם לא היה).
לי יש רעיון – אתה מוכן לשמוע?
כן…
אני מציע שאתה תחליט מתי אתה מחזיר את הקלטת למקום.
שתוכל לבחור מתי לעשות את זה לפי מה שאתה תחליט,
אבל אני מבקש שזה יהיה לפני שאנחנו הולכים לישון. מסכים?
…כן…

ובסדר לך להרים עכשיו את המספריים שזרקת על השטיח (אחרי הקלטת 🙂 ) ?
אני רוצה לוודא שדידי (הקטן) לא ידרוך עליהן וייפצע. אתה מסכים?
(הוא אומר ‘כן’, מרים את המספריים, והולך איתי בחזרה לשטיח.
אני מתיישב והוא מתיישב עליי, וביחד אנחנו בונים נדנדה מקשיות).

בערב, רגע לפני שכיבינו את האור בחדר הילדים, נזכרתי פתאום…
(זיכרון מהסוג הזה הוא לא החלק החזק שלי).
אמרתי לו: הי! נזכרתי! בוא, בוא רגע לסלון!
הוא נזכר גם, קופץ מהמיטה ויוצא אחריי,
רץ לסלון, מחזיר את הקלטת למקום (בלי שום עניין…!)
וחוזר בריצה לחדר השינה.

הצורך שלו בבחירה – התמלא,
הצורך שלי בלקיחת אחריות על הסדר בבית – התמלא,
ומתקרית שיכולה להוביל לריחוק – יצאנו קרובים יותר,
והרגשתי סיפוק ממהלך ששמר על הסמכות שלי,
על הכבוד שלו ועל החיבור בינינו.

אנחנו מדברים הרבה על סמכות הורית חדשה –
סמכות שבאה לא מתוך איום או פחד מעונש,
אלא מתוך שהילד סומך עלינו שנעזור לו להגיע להבנה ולחיבור,
גם ברגעים שבהם הוא ננעל, מסתגר, צועק או מרביץ.

המיומנות ליצור שיחות כאלו ששומרות על החיבור
ובונות סמכות עם הילדים שלנו,
היא אחד הדברים שאנחנו מלמדים
את ההורים שמצטרפים אלינו לבית להורות מקרבת.

המשך שבוע נעים, רגוע ומקרב!
יואב, גליה ויעל
וצוות הבית להורות מקרבת.

מחפשים דרך להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי להשתמש באיומים ועונשים
כדי להיפרד מויכוחים ומאבקי כח בבית?

לחצו כאן כדי להירשם לשיחת ייעוץ איתנו

השאירו לנו תגובה...

2 תגובות

  1. נענ רביב הגב

    הי, אני מאוד זקוקה לייעוץ בקשר למספר דברים אבל לילד בן שנה וחצי.. האם זה מוקדם מידי?

    • נעמה אביב הגב

      הי נעה, ממש כיף שאת מתעניינת כבר בשלב הזה, וזה ממש לא מוקדם מדי! להיפך. ככל המתחילים עם תקשורת מקרבת מוקדם יותר כך הילדים גדלים עם השפה באופן טבעי, לומדים לזהות ןלדבר רגשות ואפילו צרכים. חשוב להתאים את השפה ומורכבות המשפטים לגיל הילד, כך שלגיל שנה וחצי עדיף לדבר במשפטים קצרים, ויותר לתמלל לילד את מה שאנחנו חושבים שהוא חווה, כך הוא ילמד לקשר בין התחושות הפנמיות שלו לשם שלהן וכשיגדל וילמד לדבר יוכל כבר להגיד את מה שהוא מרגיש. זה נפלא! נשמח לסייע ולתת ייעוץ, אם תרצי להשאיר טלפון (במייל info@feelfamily.co.il) נשמח לשוחח אתך ולראות למה את זקוקה ואיך אנחנו יכולים לעזור. שיהיה יום נפלא

השארת תגובה