איך (כמעט) פיספסתי את הרגע הכי הקסום של השבוע שלי

כתבה: יעל ארבל

ביום רביעי האחרון הגעתי לגן לאסוף את ענבל (4.5) כמו רוח סערה. במילים הכי פשוטות – נורא מיהרתי.
הייתי צריכה לצאת מגבעת עדה, לאסוף אותה בגן בפרדס-חנה, לנסוע להורים שלי בכפר-סבא ואז לטוס למפגש החודשי שאני מנחה בתל-אביב.

השעה כבר היתה די גבולית והייתי חדורת מוטיבציה –

להגיע לגן, לשלוף אותה מאיפה שהיא נמצאת, לקחת את התיק והנעליים, ולצאת.
היא שיתפה פעולה עם הנחישות שלי ובתוך שתי דקות כבר היינו בשער מוכנות לתזוזה ואז, ממש שנייה לפני שאנחנו יוצאות, אני שומעת אותה אומרת לי: "אמא, אני רוצה להראות לך משהו שעשיתי, בואי תשבי איתי רגע"

אני בשיא הלחץ כבר אומרת לה: "לא עכשיו, נחכה עם זה למחר, אנחנו ממהרות".
והיא מתעקשת: "אבל אמא… אז בשביל מה ערכתי את השולחן?"

לשבריר שנייה עצרתי.
הסתכלתי על הילדה המקסימה שלי וראיתי אותה. וראיתי את הסיטואציה מהעיניים שלה:

שפתאום אמא שלה נכנסת תזזיתית לגן, לא ממש רואה הרבה מעבר ללחץ להספיק שורה של משימות ולרוץ ליעד הבא והיא, בבת אחת ובתוך שניות צריכה לעזוב את כל מה שהיא עושה עכשיו לצאת מהשקט שהיא נמצאת בו, להתלבש, להתארגן, לזוז ממקום אחד לשני ולהתאים את עצמה אליי.

עצרתי.
כי נזכרתי.

שהדבר שהכי חשוב לי בעולם זה הקשר איתה. שבשבילה ובשבילי ובשביל שהורים וילדים אחרים יחוו קשר כזה חזק וקרוב ונעים אני בכלל הולכת להנחות את המפגש הזה. ושכל-כך קל במהלך היומיום המתוקתק לפספס הזדמנויות לחיבור, ליחד, לקשר נעים, לקרבה.

עצרתי. ובחרתי מחדש.
והלכתי איתה.
היא הובילה אותי לפינה שקטה במרפסת וביקשה ממני לשבת.

שם היא הראתה לי שולחן פצפון ושני כסאות. השולחן היה ערוך לשני אנשים (היא ואני) כמו במסעדת גורמה:

כוסות נחושת קטנטנות עם קנקן נחושת תואם צלחות מיניאטוריות ומשני צידיהן מזלג וכפית, צלחות הגשה ובהן "הארוחה" –
* סלטים מאבנים קטנות
* מרק צדפים אמיתיים
* תבשיל גולות ישר מהתנור
* ולקינוח כדורי שוקולד קטנים מבוץ.

הארוחה ארכה כמה דקות. כולל הקינוח 🙂 מהדקות הקסומות ביותר שידעתי בכל השבוע. מעבר לכך שזכיתי לבלות עם היקרה שלי זמן כל-כך איכותי גם למדתי עליה הרבה בדקות האלו –

על הרוגע והשלווה שלה
על תשומת הלב שלה לפרטי-פרטים
על היכולת שלה לתקשר את מה שחשוב לה
וללמד אותי מה שחשוב לי.

יצאתי מהפינה הקסומה שלה אל יתר היום שלי עם המון מחשבות על איזה כיף זה היה ועד כמה מהר ובקלות אנחנו מפספסים רגעים כאלו יקרים. דווקא את הרגעים שאנחנו הכי רוצים לזכור ולנצור לעד. דווקא את הרגעים האלו שהם היסודות, המלט והלבנים של הקשר עם הילדים שלנו. וגם על מה שהילדים שלנו מלמדים אותנו.

הילדים שלנו מספקים לנו מדי יום המון אפשרויות למידה על עצמנו, עליהם, על הקשר איתם. ואם אנחנו לא רואים הם מוצאים עוד ועוד דרכים נוספות ויצירתיות כדי שנשים לב, נקשיב ונלמד. הם לא מוותרים, זה חלק מהתפקיד שלהם בחיים שלנו.

הילדה שלי לימדה אותי בכמה דקות שיעור חשוב:
לעצור, לנשום, להתחבר לעצמי מחדש,
להיזכר במה חשוב לי, להתגמש,
לבחור מחדש בחירות שנכונות לי,
לשים בראש סדר העדיפויות שלי את הקשר בינינו
גם בשיא הלחץ. וכל זה בתוך כמה דקות.

בלהט הרגע, הלחץ, הדחיפות, כל-כך מהר אנחנו שוכחים את הדברים שהכי חשובים ויקרים לנו. ואם רק נצליח לעצור רגע ולהיזכר במה באמת חשוב אולי היום שלנו, והקשר איתם, והחיים שלנו ייראו אחרת.

אם אתם רוצים ומוכנים לעצור ולעשות משהו אחר בקשר עם הילדים
וגם אם אתם לא יודעים איך ומה לעשות – אנחנו רוצים להציע לכם את התמיכה והעזרה שלנו.

מזמינים אתכם להצטרף ללמעלה מ-8,000 שכבר השתתפו בהדרכה האינטרנטית שלנו
"במקום עונש" – הדרך החדשה להניע את הילדים לשיתוף פעולה
מבלי לספור עד 3, לצעוק, לאיים או להעניש, ומבלי לוותר על מה שחשוב לכם.

להצטרפות להדרכה הקרובה – לחצו כאן

יש לכם שאלה / התלבטות? רוצים לדבר איתנו ולהתייעץ לגבי הדרכת הורים שיכולה להתאים לכם? – לחצו כאן

השאירו לנו תגובה...

השארת תגובה